לשחקן כדורגל יש מספר מצומצם של רגעי הצלחה במהלך הקריירה, אבל לעיתים אותם רגעים הם עולם ומלואו. בין אם הם מגיעים אחרי כיבוש שער, זכייה בתואר או אפילו "סתם" מבט גאה מהיציע. עבורי, הרגעים הזכורים ביותר היו הרגעים בהם הסבתי לסבא שלי ז"ל, שמואל, ניצול שואה שבחר בחיים והקים משפחה על אדמת ארץ ישראל, תחושת ניצחון.
סבא שמואל ז"ל חי שתי תקופות חיים. התקופה הראשונה, לצערי, הייתה תקופת השואה. הוא החל את מסעו באזור טרנסניסטריה בגבול רומניה-מולדובה, יחד עם האחים שלו. בהתחלה, הם היו פרטיזנים, דאגו להביא אוכל למשפחה. כשהם כבר ראו את הנאצים מתקרבים במטרה לרצוח אותם, הם התחילו באיזשהו מסע לכיוון צפון.
בעודם דואגים לחיי המשפחה, היו לו ולאחיו כמה פגישות סביב המוות. נאצי אחד ממש חתך להם את הפאות עם גרזנים. במהלך מסעם, סבא שלי ומשפחתו נתפסו על ידי נאצים והוכנסו יחד, בצפיפות גדולה ורעב כבד, לאיזשהי אורווה. הנאצים אפילו לא רצו "לבזבז" עליהם את הכדורים, אז השאירו אותם שם למות.
אבל סבא שלי היה בן אדם מאוד חזק, הוא ושני האחים התאומים שלו יצאו להביא אוכל מהכפר הסמוך למשפחה ולשאר היהודים שחיכו באורווה. חלקם הצליחו לשרוד, הרבה מתו - אבל סבא שלי והמשפחה שלו הצליחו לאט לאט להתאושש ולעלות לארץ ישראל.
שכטר. הסב לסבא שמואל רגעים של ניצחון (מאור אלקסלסי)
בדרך, במחנה פליטים בקפריסין, הוא הכיר את יפה ז"ל - מי שבעתיד תהפוך לסבתא שלי. גם היא ניצולת שואה ששימשה בתור אחות בתקופה השואה וכך שרדה. יחד, הם החלו את תקופת החיים השנייה שלהם, הם בחרו, בניגוד להרבה ניצולי שואה אחרים, לחיות את החיים.
סבא וסבתא שלי תמיד רצו שתהיה להם משפחה גדולה. ברגע שעלו לארץ, הם התיישבו בקריות והביאו לעולם 10 ילדים - שמונה בנים ושתי בנות. סבא שלי עבד בזוגלובק וסבתא שלי הייתה עקרת בית, והם החליטו שזה לא מספיק. הם רצו ליישב בארץ ישראל, להקים מקום מפותח ומשגשג, והבינו שעליהם להיות משפחת אומנה. הם לקחו תחת חסותם עשרות, אם לא מאות, ילדים. אנחנו היינו 40-50 ילדים בבית, וסביבנו היו בכל רגע נתון עוד ילדי אומנה. חלקם ילדים מוכים, חלקים קיבלו מכות חשמל.
ולמרות ריבוי הילדים בבית, לכל נכד הייתה הרגשה פנימית שאותו סבא שמואל אוהב הכי הרבה. זה משהו שקשה להבין. אחרי שהוא נפטר היינו מדברים אחד עם השני ואומרים "אותי הוא אהב יותר". היית יכול להיות איתו 10 דקות בלבד, אבל היית מרגיש שאלה 10 דקות קסומות.
הוא היה מאוד גאה בקריירה שלי. לפני שנפטר, בגלל שהיה דתי, לא רצינו לספר לו שאני לא שומר שבת - כך שטיפה הרחקתי אותו מהכדורגל. הוא תמיד היה אומר לי ש"לא משנה מה קורה איתך בקריירה, לא משנה כמה תהיה שחקן גדול, דבר אחד אל תשנה לעולם - את הצניעות". זה משהו שאני לוקח איתי לכל החיים, הוא הכניס לי את המילה הזאת לתוך הנשמה וכנראה שהיא תישאר איתי עד יומי האחרון.
סבא שמואל ידע שאני שחקן מוכר. הוא ראה אותי צומח, מתפתח ואפילו משחק על אדמת גרמניה. הוא לא דיבר על זה הרבה, זה אלה היו רגעים של ניצחון בשבילו. לראות אותי מניף את דגל ישראל בגרמניה ומוציא את הכיפה בזלצבורג, אלה רגעים גדולים בשביל סבא וסבתא שלי.
שמואל ז"ל נבחר ליקיר העיר חיפה (אוסף פרטי)
שמואל ז"ל נבחר ליקיר העיר חיפה (אוסף פרטי)