ישבתי אתמול עם משפחה וחברים ושתינו קפה של יום שישי. אחד המשתתפים ציין שלנועה קירל יש חבר חדש, לרוב המשתתפים הוא היה אלמוני, לי כמובן שלא, ומיד תהיתי איך יכול להיות שהשוער של מכבי הוא אלמוני ברמה שרוב המשתתפים, שאומנם לא חובבי ספורט, לא הכירו אותו.
לספורט בישראל יש בעיה, הוא מתנהל בתוך תיבת תהודה סגורה יחסית. זו תיבת תהודה גדולה שמייצרת עבור חובבי הספורט אמוציות גדולות ויש לה כלי מדיה רחבים ומי שנמצא בתוך התיבה מרגיש שהיא עצומה ועדיין, בשביל רוב האנשים במדינת ישראל, כשהם רואים את השוער של ריאל מדריד ובת זוגו הולכים בישראל הם שואלים "מי זה הבחור הגבוה ליד מישל?".
זה כמובן לגמרי בסדר אלא אם אתם מנהלי שיווק של מועדוני כדורגל ואתם רוצים להגדיל הכנסות, אז הנתון הזה מעורר עניין, כי אם חברה מסחרית הייתה יודעת שהכדורגלנים של מועדון מסוים יכולים להיות בעלי ערך פרסומי ושיווקי רחב, היא הייתה עושה בזה שימוש, אבל אם זה נגמר בחדשות הספורט זה פחות מעניין, זה חייב להגיע לגיא פינס ולטלוויזיה המסחרית והספורט בישראל לא יודע להגיע לגיא פינס.
דניאל פרץ, מחוץ לבועת הכדורגל הוא אלמוני (אלן שיבר)
למועדוני הספורט בישראל יש מערכי דוברות, בעוד להרבה חברות מסחריות אין. רוב החברות בישראל מחזיקות משרדי יחסי ציבור, אבל בספורט נהוג להחזיק מערכת דוברות פנימית, הדוברים בספורט עובדים מול תקשורת הספורט, והם כמעט שאינם עובדים מול מערכות התרבות והפרסום, אז למה שיקבלו אייטמים מחוץ לתקשורת הספורט?,למה שהספורטאים יהפכו למשפיענים ולמה שכסף מסחרי יזרום לספורט אם הספורט בטוח שהתקשורת בישראל נגמרת אצל 3-4 אתרים ו-2-3 מדורי פרינט?
ניקח את המשפחה המפורסמת של הבוזגלוס. כמה קמפיינים הם קיבלו ככוכבי ריאלטי וכמה ככוכבי ספורט? כמה כסף הפסידו מועדוני כדורגל בישראל כי בחרו לחשוב בגישה צרה על תרבות הפופ הישראלית? הרי זה לא ככה באירופה וארצות הברית, ספורטאים מפרסמים מותגי ענק, הם מביאים ערכים שהרבה מותגים רוצים להתחבר אליהם והם גם כוכבים מוכרים בכל בית, אבל אם מועדונים או סוכנים של כדורגלנים רוצים לקחת חלק מעוגת פרסום ענקית, הם צריכים להבין שהמערכת של גיא פינס לא עובדת בקבוצת דוברות כמו כתב מלווה קבוצה וצריך ללמוד לעבוד עם ה'גיא פינסים' כי הם לא הולכים להשתנות בשביל הספורט.