1. אחת הקלישאות הגדולות של עונת המלפפונים מנסה לתת פנצ'ר בתרבות הכדורגל הנמהרת שאנחנו חיים בתוכה. רבות עולה הקריאה "לתת זמן" - לזכור שזו רק פתיחת העונה, שמשחקי אימון נועדו קודם כל בשביל המאמן, שגביע הטוטו הוא אמנם מפעל - אבל די מרמה ושאפילו המחזורים הראשונים בליגה הם בסך הכל הצצה ראשונה, שקשה לשפוט על בסיסה קבוצות, מאמנים ושחקנים.
אבל על אף העובדה שהמשפט הזה נאמר לא אחת, ואפילו נחשב לקונצנזוס - ההכנה של הפועל באר שבע לעונה הוכיחה בדיוק את ההפך. כי משחק אחד שינה את כל ההנחות סביב הקבוצה - וזה היה המשחק הראשון. עד "משחק האירופאיות", אחת ההנחות היותר נפוצות היתה ש"באר שבע התחזקה", והביאה כמה שחקנים מרעננים. ואז הגיע המשחק, ב"ש הובסה 6:1 מול מכבי ת"א, והכל השתנה.
מיד כל ההכנות נצבעו בשחור מטאלי: אופיר מרציאנו, שוער נבחרת ישראל עד לא מזמן, הוא כבר לא שוער טוב. אנטוניו ספר נחשב לכישלון (אפילו חשבו כבר להשאיל אותו), גיא בדש זה לא זה, אלון תורג'מן לא מספיק טוב, וכל מעידה שבאה לאחר מכן מיד נתפסה כקטסטרופה.
אותו "משחק אירופאיות", משחק הכנה לכל היותר - הפעם הראשונה שבה הפועל ב"ש החדשה עלתה למשחק רשמי - הפך לאירוע מעצב תודעה. גם הדחה נורמלית ומובנת לחלוטין מול לבסקי סופיה (לכל הפחות יריבה שוות כוחות לבאר שבע, שניצחה 1:2 בדקה ה-96) נתפסה כבר כ"כישלון צורב".
אבל בסוף, הפועל באר שבע רחוקה מלהיות הקבוצה הרעה שהיא הפכה להיות, בגלל לילה אחד בטרנר. יש בה שורשים בריאים, יש בה שחקנים טובים שהיו הלב של הקבוצה שסיימה במקום השני בעונה שעברה (כבר שכחנו) - ויטור, גורדנה, אבו עביד, שי אליאס, בריירו. התבוסה הכואבת ההיא היתה בהחלט אירוע קל, אבל היא לא הפכה אותם לשחקנים לא טובים.
המשחק אתמול מול הפועל חדרה הכניס לפרופורציות את כל אווירת הנכאים שאפפה את באר שבע. וכן, יהיה עכשיו מי שיגיד שזו "רק חדרה" - אבל את הליגה שלנו אנחנו מכירים, והליגה קרובה הרבה יותר לחדרה מאשר למכבי ת"א. בקיצור, תנשמו. הפועל ב"ש, גם העונה, תהיה קבוצת צמרת - אפילו צמרת גבוהה. גם אם יש מה לתקן.
אווירת הנכאים נכנסה לפרופורציה (קובי אליהו)
2. יש צמד מילים שחזר ללא הפסק בכל קדם העונה של הפועל תל אביב (כולל בפודקאסט המשובח של המועדון שהושק זה עתה). "סטנדרטים חדשים" - אפשר היה לשמוע אותו מהבעלים, דייויד מינצברג; מהמאמן, מייקל ולקאניס, בראיון הראשון שלו בישראל ולאחרונה גם מעמרי אלטמן, הכוכב של המועדון נכון להיום, שערך ראיון נכבד לפוד האדום בסוף השבוע האחרון.
והמסר של כולם היה ברור: מה שהיה, לא יהיה עוד. ההנהלה החדשה לא רק הביאה איתה סכומי כסף גדולים, אלא גם תפיסה אחרת - קצת פחות לוזרית ומתקרבנת, הרבה יותר ווינרית ושאפתנית. הפועל היא כבר לא הקבוצה שחושבת בקטן, מתבצרת (תרתי משמע) ומקווה לסחוט תיקו מול מכבי תל אביב - אלא מועדון שמנסה ושואף רחוק יותר. בטווח הארוך, אולי גם לאליפות.
וסטנדרטים, כמובן, לא משנים ביום אחד - מדובר בתהליך ארוך שהמועדון צריך לעבור כדי לחזור להיות מה שהוא היה לפני 20 שנה, מועדון חזק ויציב שהווינריות זורמת בדמו. הרבה מים עברו בירקון מאז התקופה של דרור קשטן. אבל הסטנדרטים צריכים להתחיל מאיפשהו - וכששמעתי את המאמן של הפועל ת"א, קצת תהיתי לגבי כל עניין "הסטנדרט".
"חייבים להיות חיוביים", הוא אמר באחד הרגעים, "הוצאנו נקודה במשחק חוץ". ואכן, להוציא תיקו במשחק שאינו בבית זו אף פעם לא משימה קלה - אבל יש משהו שוולקאניס חייב לזכור: לא היתה נגדו קבוצה. בני סכנין, הקבוצה בצד השני, חסרה לא פחות מ-12 שחקנים שונים (ועוד ניגע בשערורייה הזאת). ההרכב שממול כלל בעיקר שחקנים צעירים, מקומיים ואלמוניים - במצב רגיל, דראפיץ' היה לוקח אולי שלושה שחקנים מההרכב הזה כדי לפתוח במשחק פתיחת העונה.
וזה בסדר להיות אופטימי ולהסתכל על חצי הכוס המלאה - אבל כאן אנחנו חוזרים לשאלת "הסטנדרטים". האם סטנדרט גבוה יותר, כזה שדורש מקצוענות ו-ווינריות, לא היה אמור לגרום לך להתעצבן מכזו תוצאה? מכך שהפועל תל אביב החדשה, עם כל הציפיות ושחקני הרכש, כמעט הפסידה לקבוצת ליגה לאומית מחוזקת?
סטנדרט חדש לא רק אומר לשאוף לניצחון, אלא גם לדרוש מהשחקנים שלך יותר. שחקנים כמו שהיו לוולקאניס על הדשא - זובאס, רודריגס, בלוריאן, צ'יבוטה, אחר כך גם אלטמן ואוז'בולט - היו אמורים לנצח את בני סכנין הזאת. לא נראה לי שזו דרישה מופרזת.
הפועל תל אביב רוצה להתחיל בדרך חדשה - וזה, כאמור, יהיה תהליך ארוך וממושך. הוא לא נגמר במחזור אחד, בסיבוב אחד ואפילו לא בעונה. אבל זה מתחיל, גם, מהגישה למשחק. להרגיש אופטימי כי לא הפסדת במשחק חוץ, נשמע פחות כמו הבעלים החדשים של המועדון - ויותר כמו הבעלים הקודמים.
להפועל יש עוד דרך ארוכה (אלן שיבר)
3. לצד ההתרגשות הטבעית מחזרת הכדורגל הישראלי, קשה להתעלם מהעובדה שאנחנו בעיצומו של המחזור הראשון (יש עוד שני משחקים) - אבל התחושה היא שעוד לא התנענו באמת את העונה. שלושה משחקים נגמרו בתיקו, רק אחד הסתיים בהכרעה - ואף אחד מהם לא ניפק דקות מרגשות מדי. אולי זה הצל של חתימת דניאל פרץ בבאיירן מינכן, אולי זה החום ואולי זה סתם כי עדיין לא התרגלנו.
אבל יש סיבה אחת שבגללה באמת עמדה השבת הזו תחת סוג של צל - והיא קשורה לשתיים מקבוצות הליגה. גם בני סכנין וגם הפועל פתח תקווה (שניצלה, בגלל בקשת הדחייה של מכבי חיפה) הגיעו לליגה הזאת - פשוטו כמשמעו - ללא סגל. סכנין עלתה היום עם 12 שחקנים חסרים, ושיתפה שחקנים שבמצב רגיל אפילו לא היו יושבים על הספסל. היא גם לא עשתה משחק גביע הטוטו אחד עם סגל מלא. פעם אחת לא יכלו האוהדים לראות את הקבוצה שלהם, כמו שאלוהים התכוון אליה.
וברור שיש נסיבות מקלות, אבל אפילו ברמת הכבוד הבסיסי לענף - זה מביש. מחזור פתיחת העונה, ובוודאי המשחק הראשון של העונה, אמור להיות אירוע חגיגי. מרגש. מסקרן. אוהדים אמורים למלא את היציעים בציפייה לראות פנים חדשות, שמות מסקרנים, לנסות ולהבין לאן הקבוצה שלהם הולכת. במקום זה, הם קיבלו סגל ניסיוני, של שחקנים שבשום מצב לא אמורים ללבוש את החולצה שלהם בעוד שבועיים או חודש.
מעל לכל העניינים הטכניים, ולחילופי ההאשמות בין סכנין למנהלת להתאחדות - בסוף יש שורה תחתונה. והשורה התחתונה היא שקבוצה מקצוענית-כביכול, בליגת העל, לא הופיעה למחזור הפתיחה של העונה. לא באופן מהותי. למעלה משלושה חודשים עברו מאז משחק הליגה האחרון של בני סכנין - בעונה הקודמת. זה זמן מספק כדי לבנות קבוצה נורמלית, להשיג את הכסף הדרוש ולעלות לליגה עם קבוצה סבירה. גם זו לא דרישה מופרזת מדי, מקבוצה שמעוניינת לשחק בליגה הבכירה בכדורגל הישראלי.
וזה לא רק סכנין - התרבות בכדורגל הישראלי של היום, בכלל, מייחסת פחות חשיבות למועד הלכאורה-קדוש של תחילת העונה. יש בעלים שאפילו מחכים ממש לסוף החלון (ואפילו קצת אחריו) כדי "לתפוס מציאות" בשוק השחקנים הזרים. אבל אם זה המצב, והליגה לא באמת מתחילה עד המחזור הרביעי, אולי פשוט תודיעו לנו ונדחה הכל לאמצע ספטמבר? אנחנו נאריך קצת את החופשות, אתם תעבירו את כל הקבוצות בבקרה (אולי, מי יודע), ונוכל להתחיל לשחק כדורגל כמו שצריך.
בואו נשתדל להעביר את הקבוצות בבקרה בזמן (מאור אלקסלסי)
המנצח: אמיר גאנח. אחת הבעיות הגדולות של הפועל באר שבע בשנים האחרונות, למעשה מאז שברק בכר הלך, היא שבאר שבע לא מספיק מעניינת. על אף ההצלחה המקצועית הלא מבוטלת של השנים האחרונות (גביע, פעמיים מקום שני), התחושה היא שלפחות לקהל הרחב - שאינו אוהד שרוף של הקבוצה - באר שבע היתה חסרה במשהו "סקסי". ואז, משום מקום, צמח לו הילד הזה - בן 19, עונה ראשונה בבוגרים, שנתן קונצרט נגד חדרה עם בישול לשער השני ועוד "חצי בישול" לשער השלישי. הוא לא רק מוסיף צבע להתקפה הבאר שבעית, שזקוקה למישהו שקצת ידליק אותה, אלא אולי גם ייתן לבאר שבע את מה שלא היה לה המון זמן: שחקן בית בולט בהרכב.
המפסיד: בירם כיאל. שתי טעויות קשות ליוו את השבת - האחת היתה של תומר צרפתי, שוער נבחרת הנוער, שהשמיט שתי נקודות עבור מכבי נתניה באופן אומלל. השנייה היתה של כיאל - הקפטן והדמות הכי מנוסה בסכנין, שניסה להחזיר לשוער מוחמד אבו ניל - וזה נגמר בשער של מאוויס צ'יבוטה. טעות לא אופיינית, שגרמה לו לפגוש את המדור הזה - בעיקר כי ממנו מצפים. אבל האמת היא שהתגובה שלו לאחר המשחק, הג'נטלמנית והכמעט מחויכת, קנתה אותי. כיאל, בניגוד למה שקורה במחוזותינו (בכדורגל ולא רק), לקח אחריות, הודה בטעות וימשיך הלאה. מפסיד, שברבות הימים גם ינצח בגדול.
המספר החזק: 1. הצד השני של הטעות ההיא של כיאל - היה מאוויס צ'יבוטה, שהבקיע את שער הליגה הראשון שלו (ושער הליגה הראשון בכלל). בכך, הוא השווה את כמות השערים לזו שכבש בכל העונה שעברה במכבי חיפה - אליה הוא עבר תמורת מיליון יורו בינואר 2022. אז הפועל ת"א עוד לא דופקת כמו שצריך, וצריכה זמן להתייצב - אולי גם להביא חלוץ תשע אמיתי, ולא להסתמך על שחקן כנף כמו צ'יבוטה - ובכל זאת, יש תחושה שמספר 13 של הפועל קצת התעורר לחיים בבית החדש. ואלה בשורות טובות מאוד למי שאוהד את הפועל תל אביב, אבל גם למי שאוהב כדורגל.
השם החם: בן שהר. עוד דמות שזכתה ל"קאמבק" מסוים במחזור הפתיחה - כמו צ'יבוטה, גם שהר נתן לנו קדימון בגביע הטוטו, עם שער נגד הפועל תל אביב. שנים לא קלות עברו על שהר, המעבר למכבי חיפה בוודאי התברר בדיעבד כטעות, ורבים כבר חשבו שהוא בדרך לסיום הקריירה. השער אמנם היה קצת מקרי (ולא מעט בעזרתו האדיבה של אדליי, שוער הפועל ירושלים), אבל הוא הצליח לכבוש - ובדרך, הזכיר לנו שהוא יודע את המלאכה הזאת טוב. אפשר לנחש שמכבי פ"ת עוד תרוויח ממנו לא מעט.
אל תשכחו את: מכבי נתניה. כי למרות העובדה שהיא ירדה מאוכזבת מהדשא, אחרי אותו שער מטופש בתוספת הזמן - נתניה שיחקה את הכדורגל הכי טוב בשבת הזו, אולי פרט להפועל ב"ש. יחד עם הבומבה של נדב נידם, השער שכבשה במבצע הקבוצתי - שנגמר עם אסיסט של סטניסלב בילנקי לקשר איתן אזולאי (אחלה שחקן!), הוא היפה שראינו עד כה. אני, אגב, מעדיף הרבה יותר מבצעים אישיים על בעיטות ענק. אבל זה אני. בכל מקרה, נתניה היא קבוצת כדורגל טובה, חיונית וכיפית לצפייה. כדורגל, בסופו של דבר, הוא משחק מקרי - והיא אמנם יצאה מתוסכלת, אבל אם תתמיד בדרך הזו ובמשחק הזה, היא עוד תשיג הרבה נצחונות בעונה שבאה עלינו לטובה.
יביא לב"ש את מה שמזמן לא היה לה? גנאח (קובי אליהו)