ויכוח אחד יותר מדי: רמזי ספורי צריך להחליט

1. בירם כיאל. הנה מושכלת יסוד: אף ראש ממשלה במדינת ישראל לא סיים את הקדנציה שלו עם חיוך. כל המנהיגים שהיו כאן - הלכו בבושת פנים. דוד בן גוריון ז"ל מת בשדה בוקר, כועס ומריר על המדינה שבנה. מנחם בגין ז"ל התפטר כי לא היה יכול לעמוד בעוצמת ההלם ממלחמת לבנון. אריאל שרון ז"ל חטף שבץ. יצחק רבין ז"ל גמר עם שלושה כדורים בגב. אהוד אולמרט נכנס לכלא. והרשימה הולכת ונמשכת. כנראה שזה הטבע אצלנו - לא אוהב מלכים מאושרים. חייבים להוריד את הכתר מהם בדרך שאינה יפה. אולי כדי להזכיר להם שגם הם, ממש כמונו, רק בני תמותה.

גם בספורט, אם תחשבו טוב - כמעט ולא תיזכרו במישהו שפרש "נקי". מיקי ברקוביץ', האייקון המכביסטי האולטימטיבי, תלה את הנעליים דווקא בהפועל - אחרי שנזרק מקבוצת נעוריו. אייל ברקוביץ' סיים את הקריירה המדהימה שלו במכבי תל אביב, כשהיא במקום השישי אחרי עונה מבאסת ואפורה. חיים רביבו פרש בשקט, אחרי שהפרוייקט הראוותני שניסה לבנות במ.ס. אשדוד התרסק. אלי אוחנה סיים את הקריירה בגלל פציעה בברך שממנה לא חזר. אבי נמני לא נגע בכדור במשחק האחרון בקריירה שלו, אפילו יוסי בניון, מישהו שכל חייו היה סמל להנאה ונעורים, הפסיד במשחק הפרישה שלו. ואפילו החמיץ פנדל.

וזה אולי מוקדם, והלוואי - הלוואי באמת - שאני אתבדה. אני מוכן לטעות ולצאת אהבל - בכיף. אבל התחושה הבלתי נמנעת היא שייתכן וראינו אתמול את המשחק האחרון בחייו של בירם כיאל. הוא לא ברקוביץ' ולא רביבו, לא אוחנה ולא בניון - אבל כיאל היה כדורגלן ישראלי מפואר. שחקן קישור אימתני שלא רק הצליח בישראל, אלא גם הצליח לבנות קריירה משמעותית באי הבריטי. סמל לדור שחקנים שלא היה משופע בכישרון, אבל היה מלא ברעב וברצון להצליח.

וזה היה צריך להיגמר אחרת. בסוף המושלם וההוליוודי, כיאל היה צריך לתלות את הנעליים בגאווה. לרדת מהדשא לאט ובעדינות, ללחוץ ידיים לכל השחקנים (אולי גם לשחקנים של מכבי חיפה, אם ירצה הגורל), לחייך בעדינות אל השופט, לשמוע את כל אצטדיון דוחא, את כל סכנין, את כל המדינה מריעה לו בשמחה ובהצדעה, אולי אפילו מוחה דמעה או שתיים.

עכשיו, קחו את התסריט הזה ותהפכו אותו: במקום לרדת מרצון, בדקה ה-90, עם אצטדיון מלא וגועש - כיאל ירד מהדשא על אלונקה, באצטדיון המושבה, במשחק אחר צהריים נגד הפועל פתח תקווה, אחרי עבירה מכוערת וברוטאלית. במקום לבכות דמעות של התרגשות, הוא בכה דמעות של כאב.

ועם כל הכאב, נדמה לי שהאינסטינקט של כל מי שראה את העבירה הקשה הזו - בסוף יהיה חזק יותר מכל בדיקת MRI. יש פציעות שמהן קשה לחזור, בטח כשאתה כבר 35. יש כאבים שגם הזריקה הכי חזקה בעולם לא יכולה לאלחש. אין כאב כמו הכאב של הסוף.

ובכל זאת, אני מתפלל עכשיו לטעות. כי כאמור, הסוף של בירם כיאל צריך להיראות אחרת. אבל אם יש משהו שלמדנו מהמציאות של השנים האחרונות, היא ששום דבר הוא לא בלתי אפשרי. גם לרעה.

2. רמזי ספורי. מי זוכר שרק לפני רגע, או כמה רגעים, הוא היה אמור להיות הקטר שיסחוב את הפועל באר שבע אל עבר הארץ המובטחת. היו רגעים שבהם נראה היה שאי אפשר לעצור את ספורי; שחקן עוצמתי, מהיר, עם בעיטה חזקה - המנהיג שבאר שבע חיפשה כדי להחזיר לעצמה את הכתר, אחרי שחמש השנים הרעות יחלפו מן העולם.

אבל ספורי, מה לעשות, דווקא מסמל את ההפך - הוא מסמל את הפועל באר שבע הנוכחית: קבוצה שיש לה את היכולת להתקדם, אבל נשארת בינונית. כמו מועדון גדול עם אצטדיון נהדר וקהל יוצא דופן, שלא עושה את הצעד קדימה לעבר אליפות. גם לספורי, כמו לבאר שבע, יש את כל מה שצריך - אבל כנראה שאין לה את הדבר מה הנוסף שהופך קבוצה טובה לקבוצה אלופה, או שחקן טוב לשחקן שמנצח.

המריבה המיותרת עם כריסטופר פטרסון, מתחברת היטב לקיץ הלא טוב שעבר על ספורי באופן כללי. מפרשת השש בש המיותרת, דרך הניסיונות להשיג קבוצה בטורקיה שעלו בתוהו - ועכשיו, כפי שעולים הדיווחים, זה נמשך. בינתיים, מתוך שמונה משחקים רשמיים של הפועל באר שבע העונה - הוא לא שותף בשלושה. עכשיו, שוב מדברים על האפשרות שהוא יחפש לעצמו אתגר חדש באירופה.

גם רמזי ספורי וגם הפועל באר שבע צריכים לקחת רגע עם עצמם, ולחשוב מה הם רוצים להיות. האם הם נועדו להישאר בינוניים, או שיש בהם משהו מעבר לכך. האם באר שבע תמיד תישאר מקום שני-שלישי קלאסי, או מישהי שבאמת תצליח להיות יריבה על הכתר?

וגם ספורי - האם הוא יכול להיות שחקן היסטורי, או שהוא יישאר הערת שוליים נחמדה? המסקנה שלי, בכל אופן, היא שספורי וב"ש צריכים להישאר ביחד. שניהם מתאימים אחד לשני, למרות כל הבעיות, ושניהם צריכים לגרום לזה לעבוד. החיבור הזה ישרת את שניהם, יותר מכל חוזה מפואר שייגמר בחזרה לארץ בעוד שנה וחצי.

3. הפועל תל אביב. פעם, לאוהדי הפועל ת"א היה שלט קבוע ביציעים 4-5 שבו נכתב כמה הם "מייצגים את הפועל ולא את ישראל" - מעין רצון להתבדל מתחושת "הקבוצה של המדינה", מהאמירות המתקתקות של אוהדים ש"אנחנו בעד כל קבוצה ישראלית". בשלט הזה, אוהדי הפועל אמרו לקבוצות האחרות ולכלל הכדורגל הישראלי - רדו מאיתנו. אנחנו הפועל, יש לנו את הערכים והרצונות שלנו ואנחנו לא חלק במשחק שלכם.

אבל ההיסטוריה היא, בסוף, דבר די מצחיק. דווקא כשהפועל ת"א ביקשה הכי להתרחק מהישראליות, מצאה לעצמה בעלים מאמריקה והרחיקה עד אוסטרליה כדי למצוא מאמן - האטמוספירה שלה היא, בסוף, הכי ישראלית שאפשר. כל ההתנהלות של הפועל תל אביב, בעיקר ברמה המנטלית, היא ישראלית - יותר מאילן רמון, יותר מפלאפל, יותר מהכותל.

כי כמו קבוצה ישראלית קלאסית, גם כאן - התחושה היתה נמהרת, כמעט של פאניקה. כל הפסד בגביע הטוטו כבר נחשב לאסון; תיקו אחד בסכנין כבר גרם לאנשים להרהר האם מייקל ולקאניס, מאמן שמונה בסיומו של תהליך ארוך, הוא האיש המתאים; וכולם כבר חיפשו את מי להדיח, את מי להעיף, את מי לשחרר.

אבל איכשהו, לי נראה שמעבר לכל התזזית שאופפת את הפועל תל אביב בסביבה שלה - בעיקר האוהדים, ההנהלה משדרת מסר אחר. ולקאניס זכה לאמון, גם אחרי ה-1:1 ההוא בדוחא, ויש שם תחושה שבמועדון כן מעוניינים בתהליך ארוך, שהוא לא נטול מכאובים, בדרך לבנייה של המועדון מחדש.

ואם הפועל תל אביב תצליח לנצח את הטבע הישראלי, לנשום ולתת לעצמה את אורך הרוח - אולי המינצברגים יחוו בעתיד הישגים גדולים יותר מאשר עוד ניצחון על מכבי נתניה.

המנצח: מייקל ולקאניס. נכון לשבת, המאמן היחיד שממש ניצח במחזור הזה - אבל גם המאמן שניצח את הסיכויים, ואפילו למד להשתנות. ההחלטה שלו לשחק עם קו של ארבעה בהגנה ולשים את חוסה רודריגס בקישור - היא החלטה ששחררה את הפועל ת"א להציג את המשחק הטוב שהציגה. המאמן האוסטרלי הוכיח שיש לו את היכולת לא רק לקבוע סטנדרטים, אלא גם להשתלב בתוך המציאות הקיימת ולא לכפות את עצמו עליה. והיכולת של הקבוצה שלו אמש היתה - מבחינת הפועל ת"א - סימן מעודד.

המפסיד: ג'ימי אלכסיס. ושלא תטעו, אני לא בא להגן על העבירה הקשה שלו. הוא בעצמו כבר די מתחבט עליה. אלכסיס טעה, וטעה בגדול - ובכל זאת, עליי לקחת נשימה ארוכה ולהזכיר שאלכסיס, בניגוד למשל לרובן ראיוס (המקרה שאליו כולם משווים), לא הלך על הרגל של כיאל באופן מכוון. אבל כמו ראיוס, גם אלכסיס כנראה יקבל את אותו "הטיפול" - אוהדים זועמים שיקראו להדחתו, אנשי ספורט ותקשורת שיחפשו את הראש. הרבה יותר קל לעשות את זה לשחקן זר, שאין לו לובי ואין לו גב. אז אלכסיס אולי עשה טעות קשה, והוא כנראה ישלם עליה בבית הדין - אבל אסור לנו לעשות את אותה הטעות, ולהתלהם כלפיו כמו שהתלהמנו בפעם הקודמת.

השם החם: גיא מלמד. כי עם מספרים אי אפשר להתווכח, וגם לא צריך - ארבעה משחקים, שלושה שערים. אחרי שבעונה שעברה הוא הצליח לסיים עם כמות שערים דו ספרתית בקבוצה אפורה כמו בני סכנין, גיא מלמד ממשיך ללמד (סליחה, זה התבקש) אותנו, גם העונה, שב"ליגת ישראל השנייה" - ההיא שמתחת לשכבה של תל אביב, חיפה ובאר שבע - אין הרבה חלוצים שמסוגלים להיות יעילים, חדים ומצוינים כמוהו. לתשומת לב האדונים ולקאניס ואבוקסיס שפספסו אותו בקיץ.

המספר החזק: 13. מכבי נתניה חגגה בר מצווה של משחקים שבהם היא לא מנצחת את הפועל תל אביב במסגרת רשמית. ארבע שנים פחות שלושה חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שהיא הצליחה לנצח את האדומים (אז, זה נגמר ב-0:4 מהדהד). מה המספר הזה אומר? שיש לנו רשמית מנחוס לא מדובר, אבל בהחלט אפקטיבי - ושאולי, בהתחשב בתהליך הטוב שעובר על הפועל, לא בטוח שיהיו לנתניה עוד הרבה הזדמנויות לשבור את הקרח.

אל תשכחו את: נבחרת ישראל. כי בכל הקמפיינים האחרונים, זה תמיד התחיל אופטימי. כולנו זוכרים את קמפיין מוקדמות יורו 2016 - איך פתחנו אותו עם 9 מ-9, כולל ניצחון גדול על בוסניה, איך האמנו שסוף סוף נהיה ביורו - ואז הגיע חודש ספטמבר. המשחקים האלה, שאחרי תחילת העונה בארץ. אלה שאליהם הישראלים מגיעים, בדרך כלל, בכושר קצת בעייתי - רחוקים מהשיא של מרץ הקודם. גם הפעם, הנבחרת נמצאת בבעיה - יותר מדי שחקני מפתח שלה לא משחקים או משחקים מעט. וכאן בדיוק נכנסת המשימה של אלון חזן ויוסי בניון - עוד פחות משבוע, מצפה להם משחק על קמפיין שלם מול רומניה. עכשיו, זה הזמן שלהם לקחת את הצעד שלהם, ולהבהיר שאת ההזדמנות - ישראל לא הולכת להחמיץ.