1. לורנצו שימיץ'. מספר 44, בחולצה לבנה, ראה את הכדור מאחוריו מתגלגל אל הרשת. הוא עוד ניסה לרוץ אליו בחוסר אונים, אבל הבין שזה חסר סיכוי. הוא חבט בדשא פעם. ועוד פעם. כאילו קיווה שבחבטה השלישית המציאות תשתנה. אבל שם הבין שאי אפשר לחזור אחורה. הוא שמע את השקט המתסכל מהקהל. הדממה המצמיתה הזאת, שפירושה כישלון.
וגם אחרי כל המסרים הקואצ'ריים שבעולם, וגם אחרי כל ההקלות שבוודאי יינתנו לו, וגם אחרי שתיאמר האמת - שזרים תמיד נקלטים לאט, ולפעמים זה גם עולה בנקודות, עמוק בפנים שימיץ' יודע ששעון החול שלו התהפך. שמעכשיו, הוא יהיה חייב להיות מושלם כדי לחפות על שרשרת הטעויות הזאת. שכל דבר פחות משלמות, בוודאי טעות נוספת, כבר תהפוך אותו למועמד לפיטורים.
כי כשאתה זר בישראל, אין לך שום מרווח לטעות. אין לך את מרווח הנשימה שניתן לשחקן ישראלי - את הפרשן שיגיד ש"זו רק טעות והוא עוד ילמד", את המקורות בקבוצה שיסבירו ש"זה כדורגל ובלמים טועים כל הזמן". כשאתה זר, אף אחד לא ייגן עליך. זה רק אתה, ותג המחיר שליד השם שלך. והשאלה היחידה שקיימת היא אם אתה שווה את הכסף, או לא.
שימיץ' טעה - וטעה בענק. אבל כאן צריך לזכור ולהזכיר את מה שנכון לגביו, ולגבי כל שחקן זר: מעטים הזרים שמתאקלמים בצורה מושלמת. המעבר הזה למדינה חדשה, קל וחומר מדינה כמו ישראל, לאנשים חדשים, לתרבות אחרת וגם לקבוצה אחרת - הוא דבר שאסור לשפוט אותו אחרי משחק אחד. גם לא אחרי משחק מזעזע כמו שחווה הבלם הקרואטי של מכבי חיפה.
מכבי חיפה יודעת את זה על בשרה: היא זוכרת בדיוק איך רק לפני שנה, הבטנו באותן עיניים תומהות על עבדולאי סק. הוא נראה מגושם, מוזר, לא קשור - עד שהעסק התחבר, והיום הוא נחשב לאחד הבלמים הזרים הגדולים שהיו כאן (ללא קשר לשאלה אם זו הפרזה).
היכולת של מועדון כדורגל גדול היא גם להכיל את הרגעים האלה. לקחת נשימה עמוקה, לתת לדברים לקרות ובעיקר לנסות ולתת ביטחון. דווקא כשהרוחות סוערות, דווקא אחרי הפסד כואב. כניעה לבטן שדורשת עריפת ראשים, ולקולות הזועמים שבוודאי עוד יגיעו, יהיה הפסד הרבה יותר חמור מה-3:2 אתמול, באצטדיון המושבה בפתח תקווה.
אסור לשפוט אחרי משחק אחד (אלן שיבר)
2. מכבי פ"ת. בשנים האחרונות בתרבות, בטח על רקע תנועת "מי טו", עלה רבות הדיון על היכולת להפריד את האדם מהיצירה. כלומר - האם אפשר לאהוב יצירה טובה (שיר, סרט, ספר) שנכתבה על ידי אדם שנוי במחלוקת? האם שני הדברים האלה נפרדים או קשורים אחד בשני - שכן, היצירה היא תבנית נוף האדם שכתב אותה?
ולהבדיל הדיון הזה, אני מרגיש את אותו הדבר סביב מכבי פתח תקווה. האנשים שמנהלים את המועדון - שנויים במחלוקת. אפשר לאהוב אותם ובוודאי אפשר גם שלא. אבל המועדון שהם בנו, הוא אחד המועדונים היציבים בכדורגל שלנו - מועדון בריא, עם שורשים עמוק באדמה (למרות שאין לו קהל - וגם זה מתחיל להשתנות), שבנוי כמו שכל מועדון חולם להיות.
וזה בולט דווקא בגלל היסטוריית ה"פינג פונג" הידועה שלהם, זו שגרמה לזה שהם יורדים ועולים במהירות כמעט כל שנה. כי יש מועדונים שלא היו שורדים אירוע טראומטי כמו ירידת ליגה. בני יהודה לא התאוששה מהירידה שלה עד עכשיו. אבל במכבי פתח תקווה, בעתודות שיש לה, בניהול החכם ובעיקר בתשתיות המצוינות, יש את היכולות שמאפשרות לה כל הזמן לחזור. ואיכשהו, גם להיות יותר חזקה בכל פעם שהיא חוזרת.
לניצחון הזה על מכבי חיפה יש אלף סיבות ארציות - מלורנצו שימיץ' ועד אלילת המזל - אבל הוא מסמל משהו. מכבי פתח תקווה, תמיד, היתה מועדון שמסתכל בלבן של העיניים לקבוצות הגדולות והעשירות. ההיסטוריה שלה מלאה בניצחונות כאלה ממש - מחצי הגמר ב-2001 שבו הפכה את הקערה על פיה מול מכבי חיפה של גרנט ובניון, דרך הנס של בלגרד ב-2005 ועד המשחק של אתמול במושבה. לכל הנצחונות אותו השורש - מכבי פ"ת אולי באה ממקום נמוך וקטן יותר, אבל היא לא מפחדת.
ואותה תחושה של "אנחנו נגד כל העולם", שלפעמים מנהיגי המועדון לוקחים למקום יהיר ומעצבן, היא גם הדלק שמאפשר לה לצאת גדולה. להיות מועדון שרחוק מתשתית הקהל של "חמש הגדולות", אבל כזה שלא מפסיק לאתגר את אותה חמישייה בדיוק. שוב ושוב. זה סוד הקסם של מכבי פ"ת, וזה - גם - מה שגרם לה להשיג אתמול ניצחון משמעותי מאוד.
"נגד כל העולם" (אלן שיבר)
3. בני סכנין. מדובר בריטואל שקורה כמעט כל שנה: בני סכנין, כמעט מהיום שבו פרצה לחיינו, חיה תמיד על כרעי תרנגולת. מועדון שמגרד שקל לשקל, שחי מתרומה לתרומה ושתמיד מגיע אל קו הזינוק עם הלשון בחוץ וכשהפקס מהבקרה מגיע מאוחר. וזה התחבר היטב לחולשה העיקרית של סכנין: התחושה שהמועדון לא באמת מנוהל.
כמו לא מעט מועדונים בכדורגל שלנו, גם סכנין היא מועדון שיש לו בעיקר הווה. יש לו עבר בקושי, ועתיד שאף אחד לא ממש עבד עליו. ההישרדות היא הכל, ההתחלה והסוף של העניין. ואין תחושה של משהו מתמשך - משהו שיחזיק מעמד גם בעוד חמש או עשר שנים.
ואז הגיע המשבר האחרון בסכנין - וגילה משהו שלא שמנו אליו לב: עתיד. פתיחת העונה בגביע הטוטו, שבה סכנין נאלצה - בעל כורחה - לשתף שחקנים צעירים, הובילה את המועדון לחצי גמר המפעל. וגם בתחילת העונה, בטח בהתחשב בסגל החסר, סכנין עושה תוצאות לא רעות. בעיקר, בגלל הילדים שקיבלו הזדמנות.
שחקנים כמו בסיל חורי, סאהר תאג'י, אניס פורת עיאש - כנראה שלא היו מקבלים צ'אנס אלמלא אזלת היד הניהולית הזאת. אבל מתוך שלא לשמה, בא לשמה - והשחקנים האלה ניצלו במלוא הכוח את היד שהמציאות נתנה להם. סכנין בסוף עברה בבקרה, אבל תאג'י ועיאש תפסו מקום שיהיה קשה להוציא. וכך, הרוויחה סכנין שני שחקנים שאולי יעזרו לה להתחזק בעתיד - מקצועית, אולי גם כלכלית.
להבדיל, קצת כמו שמכבי תל אביב הודתה לאל הטוב על עונש הפייר פליי שגרם לה להסתכל פנימה - ולתת הזדמנות לדן גלזר, דור פרץ, יונתן כהן והחבורה שתוביל אותם לאליפות הגדולה של איביץ', אולי גם סכנין וסלובודאן דראפיץ' יודו על הבלגן שהיה להם בקיץ 2023. האמונה בשחקנים צעירים, שהחלה בתור כורח - עוד יכולה להתברר כדבר הכי טוב שקרה להם.
סכנין הרוויחה (דני מרון)
המנצח: עידן טוקלומטי. נכון, אמנם בדחיקה, אבל רגע הזוהר הזה של טוקלומטי הגיע לו. החלוץ של מכבי פ"ת היה נהדר מול מכבי חיפה, בכל אלמנט - לא הפסיק לרוץ ולייצר מצבים, עד שהמזל הלך איתו. עוד ילד של מכבי פ"ת שכנראה יהפוך לשם גדול בעתיד - בינתיים, היא נהנית ממנו, בדרך לעוד עונה שבה היא תגיע יותר רחוק ממה שאנחנו חושבים.
המפסיד: מסאי דגו. כי גם הוא, קצת כמו שימיץ', מרגיש את שעון החול מתהפך. זו הסיטואציה האכזרית שהוא נמצא בתוכה במכבי חיפה; את הקמפיין הנהדר שלו במוקדמות ליגת האלופות איש לא יזכור, כל עוד לא תהיה שם המשכיות. גם הוא, כמו הבלם שלו, מחויב לתוצאות מיידיות - לפחות מהסביבה החיצונית, והוא יודע שעכשיו - אין לו מקום לטעות. כל פנצ'ר כבר עלול להוות טיעונים לעונש. האם מכבי חיפה תוכל להחזיק מעמד מול רעשי הרקע? זה יהיה המבחן הגדול שלה.
המספר החזק: 5 - הצלות של גד עמוס. השוער של ריינה, פעם של סכנין, הפך להיות ה"קריפטונייט" של מכבי תל אביב. היריב השנוא עליהם, זה שחי על האנטגוניזם שלהם, ופעם אחר פעם מצליח לא להפסיד בבלומפילד. כולם יזכרו את משיכות הזמן, אבל בדרך היתה גם תצוגת שוערות גדולה. כזו שהפרידה בין הפסד צפוי מראש, לנקודה - שעשויה להיות יקרת ערך לקבוצה כמו מכבי בני ריינה.
השם החם: גיא מלמד. בהתחשב בתנאים, בשם, במחיר, במעמד - יש מצב שהוא החלוץ הטוב בליגה. שלושה משחקים מתחילת העונה, שלושה שערים (זה ממשיך את העונה המצוינת שלו בסכנין, וגם לפניה בקבוצות אחרות), בקבוצה מוגבלת כמו הפועל חיפה. מה יש לומר? חלוץ שגם קבוצות גדולות בליגה היו מתברכות בו. שחקן מושלם לפנטזי - שהוא גם הפנטזיה הכי גדולה של אוהד. מניה בטוחה בחוד.
אל תשכחו את: הפועל חיפה. כי בשקט בשקט, מדובר בעוד מקרה שבו חלון ההעברות מתברר כמשהו קצת מרמה. הפועל חיפה, לכל הדעות, עברה קיץ לא טוב; היו שם שמועות על התנגדויות, בין יואב כץ לאורן גולן לרוני לוי, והשחקנים שהביאו לא נראו כמו שמות גדולים - והנה הפועל חיפה מוצאת את עצמה, אחרי שלושה משחקים, עם שבע מתשע. כמובן שזה עוד יתאזן - בוודאי כשהקבוצות הגדולות יגיעו, אבל בינתיים כיף לראות את הפועל חיפה המחודשת. מי יודע? אולי בסוף באמת יהיו שם חגיגות מאה מוצלחות.