קריסת הקונספציה: הליגיונרים שהשכיחו את ה"קללה"

קונספציה, או במילים אחרות השקפת עולם, תפיסת עולם, היא אולי המילה הכי שחוקה בשפה העברית מאז אירועי הטרור המחרידים של ה-7.10, אבל הפעם, אנחנו ננצל את המילה קונספציה, כדי לדבר על משהו הרבה פחות חשוב בימים האלו - כדורגל, ואנחנו נדבר על הקונספציה שמתרסקת מול עינינו העונה, זאת שטוענת שליגיונרים מתבגרים לא יכולים לחזור ולהצליח בכדורגל הישראלי.

כן, כולנו זוכרים את הדוגמאות מהעבר. אייל ברקוביץ', חיים רביבו ויוסי בניון גרמו לרובנו להאמין שכוכבים גדולים לא יכולים לסיים את הקריירה שלהם בישראל בהצלחה. אליניב ברדה נחשב אולי לסטיית תקן, אבל כאשר ערן זהבי חזר בעונה שעברה, ובעיקר ליאור רפאלוב העונה, לא מעט אנשים ציפו שהמהלכים אלה ייכשלו, ויותירו כתם על הקריירה שלהם. אך שני השחקנים, אחד בצהוב ואחד בירוק, מוכיחים שהזמנים השתנו, ושאולי אנחנו צריכים לזכור שכל מקרה צריך להיבחן לגופו.

את האיכויות הנדירות של ערן זהבי אנחנו מכירים, ומיד אגיע אליו, אבל אין ספק שהסיפור המפתיע עד כה העונה הוא של ליאור רפאלוב. לא בגלל שלמישהו היה ספק בקשר ליכולות שלו, אלא זאת בעיקר העובדה שהקשר שעזב את הליגה שלנו לפני כ-12 שנה, לא באמת היה נוכח בחיים שלנו כאוהדי כדורגל ישראלי. בואו נחשוב על זה רגע. רפאלוב עזב את ליגת העל ב-2011, שיחק את משחקו האחרון בנבחרת ישראל ב-2017, והעביר את כל הקריירה שלו בבלגיה, לא ליגה שרוב חובבי הכדורגל בארץ עוקבים אחריה באופן רציף.

למעשה, יש דור צעיר של אוהדי כדורגל ישראלי שכמעט ולא ראה את רפאלוב משחק מול העיניים שלו. הוא מעולם לא שיחק בסמי עופר או בבלומפילד המחודש, ובמשך שנים נראה היה שאין לו שום כוונה לחזור לליגת העל. הוא הפך לכל כך מוטמע בבלגיה (וזה נאמר אך ורק כמחמאה לקריירה יוצאת הדופן שהוא בנה שם), שקשה היה לנחש כיצד החזרה שלו לישראל תתפתח. תוסיפו לכך את מינויו של מסאי דגו חסר הניסיון, המצב הרגיש שבו הייתה מכבי חיפה והקשיים בתחילת העונה, וקיבלתם מתכון לאסון ספורטיבי. אך לא במקרה של רפאלוב, שהפך בשנים האחרונות לכל מי שמכבי חיפה קיוותה שהוא יהיה על הדשא, ועל פי הדיווחים מהקבוצה, גם לדמות מאחדת בחדר ההלבשה.

מהצד השני, מי שמונע כרגע ממכבי חיפה להיות קרובה יותר למקום הראשון, הוא בעיקר ערן זהבי. כן, מכבי ת"א היא לא רק הכוכב הגדול שלה, היא גם ואולי קודם כל העבודה הנהדרת של רובי קין, הקישור המצוין בהובלת יוריס ואן אובריים, היא גבי קניקובסקי והיא גם מילסון, אולי השחקן המלהיב בליגה, אבל בכדורגל קודם כל מנצחים אך ורק אם מבקיעים, ובזה, לערן זהבי אין תחרות, והעובדה שהוא עושה את זה בצורה כזאת גם בגיל 36, היא לא משהו שאפשר לקחת כמובן מאליו.

גם החזרה של זהבי בעונה שעברה טמנה בחובה סיכון גדול. הזיכרונות שהוא השאיר אצל הקהל הצהוב היו כל כך מושלמים, שאפשר היה בקלות להרוס אותם. את העונה שעברה הוא סיים אמנם עם 20 שערים, אך התחושות היו חמוצות, בעיקר לאור הכישלון הקבוצתי של הצהובים. העונה, משהו חדש נבנה בקריית שלום, וגם רובי קין הבין מהר מאוד מי צריך להוביל את החבורה הזאת. האמת? זהבי לא באמת מותיר לו ברירה.

החלוץ רשם 851 דקות עד כה בליגה, השלישי במכבי ת"א אחרי מילסון ודור פרץ. הוא מוביל את טבלת מלך השערים בליגה עם 8 כיבושים, איים הכי הרבה פעמים לשער בליגה (40), ואיים הכי הרבה ביחד עם פרנטזי פיירו למסגרת (21) ובאיומים מחוץ לרחבה (35). גם את הטיעונים על כך שהוא אגואיסט הוא משתיק לפחות כרגע, כאשר יש לו כבר 4 בישולים, מקום שני משותף בליגה, אבל מה שתופס את העין לגבי זהבי, הוא בעיקר היכולת שלו "לעצור את הזמן".

כי בגיל 36, כמעט 37, כל מי שרואה העונה את ליגת העל מקבל מרגיש כאילו הוא חזר 7 עונות אחורה, לתקופה בה בכל משחק של מכבי תל אביב, השאלה לא הייתה מתי זהבי יכבוש, אלא אם הוא יכבוש. עבור אוהדי הצהובים, הגיבור שלהם, האיש איתו הם לא יכולים להפסיד, לפחות בתחושה שלהם, שוב כאן ושום דבר לא השתנה. עבור היריבות, הוא הנבל המושלם, ועבור הליגה שלנו, הוא כוכב רוקנרול. האם ערן זהבי הוא השחקן הכי טוב או חשוב במכבי ת"א? לא בטוח. האם הוא השחקן הכי מפחיד? בלי שום תחרות.

ליאור רפאלוב וערן זהבי מלמדים אותנו שיעור במקצוענות ובכך שלא תמיד צריך להסיק מסקנות על סמך מקרי עבר. הם מזכירים לנו שהכדורגל השתנה, שהשחקנים מקצוענים יותר, ושהקריירה של ספורטאים בכל העולם ארוכה יותר, כחלק מההתפתחות של המדע ושל הטכנולוגיה. נוסיף לכך את הרעב והווינריות שמוטבעים גם בזהבי וגם ברפאלוב, וקיבלנו מתכון למאבק טיטאנים שהליגה הזאת כל כך הייתה צריכה, אם שניהם יצליחו להישאר בריאים.

כאן, אני מגיע לשתי נקודות אחרונות דווקא לגבי זהבי. בגיל 36, הוא כמעט ולא מקבל מנוחה. הוא כנראה לא יקבל אותה גם בעתיד הנראה לעין, עם עזיבתו של מילסון לאליפות אפריקה. עומס המשחקים הוא גדול מאוד אחרי הפגרה, וכאן מכבי ת"א ורובי קין נכנסים למעין "כלוב של זהב". |

הדבר הנכון היה כנראה לתת לזהבי לנוח מדי פעם, אולי לחכות לסימני עייפות ודעיכה אצלו, ולנסות להושיב אותו בצד על מנות לצבור כוחות, אבל איך מוציאים שחקן שמנצח לך משחקים פעם אחר פעם? איך מוותרים על הסקורר מספר אחת בליגה? ובכל זאת, מכבי תל אביב תרצה להביא את זהבי בכושר הטוב ביותר מבחינה פיזית ועם הסיכון הכי נמוך לפציעות לשלבים המכריעים של העונה.

וכאן, אנחנו מגיעים לנקודה האחרונה, שתהיה קצרה. קצב הכיבושים של זהבי בגיל הזה, העלה לדיון מחדש את המאבק על תואר מלך השערים של ליגת העל בכל הזמנים, כאשר לפתע הסיכוי שזהבי ישבור את השיא המיתולוגי של אלון מזרחי נראה מציאותי, אבל בינינו, מה השיא הזה באמת אומר? הרי ברור שאלון מזרחי היה חלוץ אגדי, כזה שאני ואנשים רבים גדלו עליו בשנות ה-90, וגם ברור שאם ערן זהבי היה משחק את אותה כמות שנים בליגת העל, הוא כבר היה משאיר את השיא הזה מאחורה מזמן.

כמו שכתבנו, התקופות השתנו, הכדורגלנים היום טובים יותר, מהירים יותר וחזקים יותר, ובהתאמה, מחזיקים גם ברוב השיאים בעולם. כמו שרוברט לבנדובסקי שבר את שיא השערים לעונה של גרד מולר, כמו שהארי קיין כנראה יעקוף יום אחד את אלן שירר כאשר יחזור לפרמיירליג, כמו שלברון שבר את שיא הנקודות של קארים עבדול ג'אבר ב-NBA וכמו שערן זהבי עצמו עקף את מוטלה שפיגלר בנבחרת, זה לא המספר שקובע, אלא הפאסון, וזה משהו שכרגע חסר למזרחי.

כוכב מכבי ת"א עדיין רחוק והוא צריך לפחות שנתיים וחצי כדי לעקוף את אלון מזרחי, וגם כעת לא בטוח שזה ריאלי, אבל אם וכאשר זה יקרה, כמו ספורטאים גדולים אחרים בעולם, הוא צריך לקבל את זה באהבה. את מה שהיה, אי אפשר להחזיר לאחור ואלון מזרחי גם לא יכול לשנות את מה שהוא עשה בקריירה שלו, שהייתה מפוארת בפני עצמה. תארו לכם תמונה שבה ערן זהבי שובר את השיא, וחוגג אותו בתנועת אווירון. האם היה יכול להיות משהו שהיה מאדיר יותר את הקריירה של אלון מזרחי והחותם שלו על הכדורגל הישראלי? עזוב אותך מחיפושים אחרי שערי 'רפאים' וציטוטים לא מכבדים. אתה את שלך עשית ואין על כך עוררין, ואם יגיע מישהו שיעקוף אותך? אלה החיים.