קרב התשה: מי תהיה הקבוצה האחרונה להישאר על הרגליים?

1. ענאן חלאילי. תרבות הכדורגל שאנחנו חיים בה היא תרבות שמקדשת "אקזיטים". השילוב בין התעצמות הרשתות החברתיות והצמא ההולך וגובר לכמה שיותר משחקים ולגיבורים חדשים, מוריד בהדרגה את הגילאים של השחקנים - אם פעם שחקן בן 20 או 21 היה נחשב "ילד", היום שחקן כמו למין ימאל - בחור בן 16 - משחק בהרכב בברצלונה. זו רוח התקופה - שחקנים שגילם הולך ויורד, אבל הציפיות רק עולות.

וגם בישראל לא חפים מהתרבות הזאת - שמחפשת להכתיר גיבורים מהר, לסמן ילדים בתור "כוכבים עולים" - ולהעמיס להם הר של ציפיות על הכתפיים. כולנו התרגשנו מהסיפור של הנבחרות הצעירות - באליפות אירופה עד גיל 19, דרך המונדיאליטו שהיה חוויה מסחררת עבור כולנו ועד אליפות אירופה עד גיל 21. אבל ההצלחה בגילאים האלה אולי קצת טשטשה אותנו, קצת השכיחה מאיתנו את ההבנה שעוד לא מדובר במוצר המוגמר - אלא בשחקנים שבונים את עצמם, ועוד יעשו הרבה טעויות בדרך.

והדוגמא הקלאסית למקום שבו התרבות הזאת נתקלת בכשל הוא ענאן חלאילי. שלא תהיה טעות - חלאילי הוא כישרון כדורגל מדרגה ראשונה. קשה לעשות את מה שעשית במונדיאליטו בלי להיות טוב בכדורגל - אפילו טוב מאוד. גם בקמפיין הצ'מפיונס של מכבי חיפה הוא הראה הרבה מזה - אבל כשבאה הירידה, מיד גם באה האכזבה. אנחות הייאוש מהיציעים, הציפיות האלה שהן לטעמי מופרזות.

חלאילי הוא, בסך הכל, שחקן בן 19. גיל שבעולם המדומיין שבנינו לעצמנו הוא כבר גיל של שחקן בשיאו, אבל במציאות זו רק ההתחלה. זו העונה הראשונה של חלאילי כשחקן בוגרים - בניגוד לעילאי חג'ג', למשל, הוא אפילו לא השתפשף בהפועל עפולה. ההצלחה המטאורית בנבחרת הנוער זרקה אותו ישר למים העמוקים - אחרי שהוא הרשים כל כך באליפות וכבש את ליבה של מדינה שלמה, מיד נתנו לו את חולצת ההרכב והפכו אותו ל"גו טו גאי".

הדוגמא של אוסקר גלוך היא טרייה ויושבת בראש, ומאוד מפתה להשוות. אבל האמת היא שלא כולם אוסקר - לא כולם מצליחים מהרגע הראשון להיות הכי טובים והכי מדהימים, בלי פחד לשנייה, ולשגשג כמו המטאור שהיו. וגם אוסקר גלוך, כישרון גדול ככל שיהיה, חווה ויחווה רגעים לא פשוטים; לעתים לא משחק, לעתים משחק ומוחלף, כמובן שעם זה ועם התדמית שבנינו לו (ע"ע השמועות מחלון ההעברות והקישור לכל קבוצה אירופית בכירה בעולם בערך), בא גם התסכול.

אבל כאן צריכה להיות גם הסבלנות שלנו - וההבנה שעם כל הרצון לחפש כוכבות מהירה, הסיפור של גלוך וחלאילי רק מתחיל. והוא הולך להיות מפותל הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים - כמו כל קריירה במציאות, ולא בתרבות "האקזיטים".

2. הפועל ב"ש. הרנסנס של באר שבע הוא עוד דוגמא לאיך הליגה הישראלית מתקנת את עצמה: זה אמנם קורה בתהליך מואץ ואינטנסיבי יותר, כי אנחנו בעונה מיוחדת (שלא לומר מוזרה), אבל זה תהליך טבעי שקורה בכל עונה - בניגוד לקלישאה, הטבלה לפעמים כן משקרת, לפחות בהתחלה שלה. הרבה פעמים מה שאנחנו רואים במחזורים הראשונים הוא סטיית תקן - תוצר של קבוצות, שחקנים ומאמנים חדשים שצריכים להתחבר, וזה לא קורה מיד בשנייה הראשונה.

אבל בבאר שבע הצליחו לקחת נשימה, להתעלם מרעשי הרקע ואפילו מאותו 6:1 מהדהד מול מכבי תל אביב, ונתנו לברדה לעבוד. ובאר שבע, נכון לעכשיו כששתי הגדולות נשחקות, נראית כמו הדבר הכי מרענן שיש. אם נזיז שנייה לצד את הרמה ההישגית או את הרמה המקצועית, ברמת "הכיף" - ההנאה כשיש כשאתה רואה אותה, זו באר שבע הכי כיפית לצפייה מאז ימי ברק בכר.

כי הפועל באר שבע בימיו של יוסי אבוקסיס, דרך הימים של רוני לוי ועד תחילת הקדנציה של ברדה (ומאור מליקסון) - היתה קבוצה שמבוססת בעיקר על הגנה חזקה. עמוד שדרה יצוק מברזל, ומדי פעם מישהו שיעשה טובה ויבקיע בצד השני כדי שהקבוצה תנצח. בעונה שעברה, בכל המסגרות, היו רק ארבעה משחקים שבהם באר שבע הבקיעה ארבעה שערים ומעלה. את אותה כמות באר שבע של העונה השיגה בחודש.

כי באר שבע עברה מרביעיית ברזל של הגנה לרביעייה מושלמת של התקפה. בעונה שעברה - המפתח שלה היה ארבעה בקו האחורי; שגיב יחזקאל, מיגל ויטור, איאד אבו עביד והלדר לופס - בתוספת שוער מצוין כמו עומרי גלזר. הפעם, באר שבע חיה על הארבעה שלה בהתקפה - גיא בדש, אנטוניו ספר, יוני סטויאנוב ורותם חטואל. כל אחד מהם מביא מספרים מדהימים בחודשים האחרונים - לספר יש העונה ארבעה שערים וחמישה בישולים ב-15 הופעות ליגה. באר שבע היום מנצחת משחקים דרך ההתקפה - וזה מה שהופך אותה לכל כך מהנה לצפייה, גם אם בסוף היא תישאר מאחורי שתי הגדולות האחרות.

3. ואם כבר שתי הגדולות, כמובן שהעין צופיה למשחק ביניהן - בסך הכל בעוד יומיים, בבלומפילד. המפגש בין מכבי חיפה למכבי תל אביב הוא עימות מיתולוגי, כזה שכבר פיתח אגדות, ייצר זכרונות מרהיבים לשני הצדדים, מפה לשם המשחק הזה - בעוצמה ובגודל שלו - איתנו לפחות שלושים שנה, אולי יותר. והיום, הוא המפגש בין שני המועדונים הגדולים של הכדורגל שלנו. באר שבע היא מועדון טוב, יפה ואפילו חשוב - אבל נכון לעכשיו, הוא חצי צעד מאחורי שתי הקבוצות הללו. ברמת הקהל, ברמת העניין הציבורי, ברמת השחקנים וברמת הכסף - הליגה שלנו היא משחק של שני מועדוני ענק, שבצילם כל היתר.

אבל הנה הנחת יסוד שקצת תכבה את ההתלהבות סביב המשחק: שתי הקבוצות מגיעות למשחק הזה סחוטות. הנה נתון: מכבי חיפה ומכבי תל אביב שיחקו את המשחק האחרון שלהן באירופה לפני 25 ימים - יום חמישי, 14.12. מכבי תל אביב נתנה בראש לגנט, מכבי חיפה גברה בחוץ על פנאתינייקוס. מאז, על פרק זמן של 24 ימים בין אותו משחק לבין המשחקים של אתמול - שתיהן שיחקו שמונה משחקי כדורגל שלמים. משחק כל שלושה ימים.

וכן, לכאורה מדובר בשתי קבוצות מאוד עמוקות, עם סגלים רחבים וגדולים - אבל גם הן לא מורגלות לקצב הזה, שהוא תוצאה של אילוץ בגלל חזרת הליגה והמלחמה שנכפתה עלינו. וזה כמובן לא תירוץ תקף, לא לדגו ולא לרובי קין, לגבי התוצאה שתושג ביום רביעי - אבל לפחות אנחנו צריכים להבין את זה כשנראה את המשחק. יכול מאוד להיות שהוא לא יתעלה לרמה שאנחנו מצפים. ערן זהבי שיחק 16 משחקים בכל המסגרות (ליגה, אירופה ונבחרת) מאז ה-9.11. ואחר כך עוד מתפלאים כשמגיעה ירידה מסוימת ביכולת (אחרי קצב כיבושים לא הגיוני שלו בתחילת העונה הזאת).

זה כנראה לא ימנע מאיתנו לחרוץ גורלות, או מהאוהדים להגיב בזעם לקבוצה שתפסיד - זו כנראה דרכו של עולם. אבל חשוב להזכיר גם את זה - קצב המשחקים הרצחני, יגבה בהכרח מחיר באיכות הכדורגל שנראה בחלון הראווה של הענף שלנו. עכשיו נקווה שהמחיר לא יהיה גבוה מדי, ושבכל זאת נבוא ליהנות.

המנצח: ליאור רפאלוב - כי אם כבר דיברנו על רנסנסים, תענוג לראות אותו. בתחילת העונה הוא עוד נכנס בהדרגה, שיחק מדי פעם (לפעמים גם בתחושה של חוסר הבנה) - אבל זה היה שווה כדי לראות את רפאלוב של עכשיו. כוכב כדורגל במלוא מובן המילה - יצרני, כובש ומבשל, ובכל פעולה במגרש מרגיש שהוא משפר את הקבוצה שלו. אתמול נגזל ממנו בישול מדהים (לדעתי בטעות), אבל את המהלך אסור שניקח ממנו - רפאלוב הוא היום שחקן ש"שווה לקנות בשבילו כרטיס", כמאמר הקלישאה. והוא מחזיר לירוקים כל שקל שהשקיעו עליו.

המפסיד: מאוויס צ'יבוטה - אפרופו דיון השחקנים הצעירים, אולי דוגמא מובהקת לשחקן שקצת כרע תחת עומס הציפיות. צ'יבוטה התחיל מדהים את המשחק נגד הפועל תל אביב - השער הראשון שלו בדקה השלישית היה יכול להיות פתח להצגת כדורגל. אבל אז מגיע רגע מכריע כמה דקות לאחר מכן, עם עוד התקפה מתפרצת - ואם היה מוסר לאוז'בולט באותו המהלך (כפי שאוז'בולט מסר לו), יכול להיות שכולנו מדברים אחרת עכשיו. אל פאצ'ינו אמר פעם ש"פוטבול הוא משחק של אינצ'ים". אינץ' של חשיבה כאן, היה יכול לסדר להפועל תל אביב ערב הרבה יותר נוח.

המספר החזק: 0 - כן, אולי קצת התרגלנו ואולי גם התבשמנו מכמות הגולים המטורפת שראינו במחזור הקודם, אבל בכל זאת - אפס בעיטות למסגרת במשחק בין בני סכנין להפועל פתח תקווה. אפילו לא אחת, משתי הקבוצות. משחק כדורגל שבו לא רק שאנחנו לא רואים שערים, אנחנו גם לא מתקרבים לשערים. זו לא הרמה שאנחנו רוצים לראות בכדורגל שלנו - ושתי הקבוצות האלה הוכיחו שהן מסוגלות ליותר.

השם החם: אלעד מדמון - להיות טוב בקבוצה כמו מכבי חיפה או מכבי תל אביב, זה יחסית קל. אתה נמצא במערכת מאוד עשירה, מקצועית וכלכלית, אתה משחק ליד שחקנים מצוינים מהארץ ומחו"ל, אתה מקבל מסירות משחקנים שיודעים למסור עד רמת הדיוק, ואז אתה מבקיע שערים. להיות סקורר בהפועל חדרה זה הרבה יותר קשה - וזה מה שמדמון עושה, בעקביות, מאז חזרת הליגה. אתמול הוא כבש את השביעי שלו מתוך 11 שערים בסך הכל שחדרה הבקיעה העונה. זה נתון של MVP במשמעות המקורית שלו - השחקן שנותן הכי הרבה ערך לקבוצה שבה הוא משחק.

אל תשכחו את: הפועל ירושלים - כי היא אמנם הפסידה אתמול, אבל כשראיתי את המשחק, התבוננתי לרגע על ההרכב ועל המחליפים. נועם מלמוד, עומר אגבדיש, איינאו פרדה, אווקה אשטה, ליאור קאסה, כארם זועבי. כל אחד מששת השחקנים האלה, שחקני רוטציה בקבוצה טובה בליגת העל, גדלו בבית שלהם. הם תוצר של הפועל ירושלים. חלקם יצליחו יותר וחלקם פחות, אבל הם בשר מבשרו של המועדון. וכשראיתי אותם, חשבתי קצת על נקודת ההתחלה של הפועל "קטמון" ירושלים, אותה הפועל ירושלים אבודה של עידן סאסי ויונה. דרך לא קלה הם עברו, אבל היום יש להם מועדון בריא - מועדון שמגדל שחקנים שמספקים לקבוצה עמוד שדרה מברזל, שמצליח גם לנצח בליגה של הגדולים. ולא משנה איזו קבוצה אתם אוהדים, זה יפה מאוד לצפייה. ובעיקר אופטימי.