1. בית"ר. כנראה שאין משפט גרוע יותר בעברית מאשר המשפט בין ארבעת המילים - "לי זה לא יקרה". וכמובן שהחיים האמיתיים מלמדים אותנו את הנחת היסוד הזאת בצורה הרבה יותר כואבת. אבל גם במציאות החלופית של הכדורגל, הוא מופיע לא מעט פעמים.
גם בני יהודה של עונת 2020/21 חשבה ש"לה זה לא יקרה". אחרי הכל, רק שנתיים קודם היא לקחה גביע, וגם את עונת 2019/20 ("עונת הקורונה") היא סיימה בסך הכל עם נתונים חיוביים. אלא שאז ההפסדים נערמו, הצעדים המתבקשים לא התקיימו - ובסוף, בני יהודה מצאה את עצמה בליגה הלאומית. עד היום היא עוד מנסה לחזור.
וכמובן שבין בני יהודה של 2021 לבית"ר ירושלים של 2024 יש לא מעט קווי שוני - אבל יש ביניהן יותר מדי קווי דמיון. לא רק אותו בעלים; גם בית"ר היתה תחת גלי האופוריה של זכייה משכרת בתואר, גם בית"ר נמכרה חתיכה אחרי חתיכה לכל המרבה במחיר בלי להביא תחליפים, וגם בית"ר חשבה ש"יהיה בסדר" והיא יכולה להעביר את הזמן גם בלי מאמן ראשי דומיננטי. קצת תוצאות תיקו, פה ושם איזה ניצחון, ונדפדף לעונה הבאה.
אבל זאת הבעיה עם ההנחה היהירה ש"לך זה לא יקרה". שבסוף, מרוב מחשבות שזה לא יקרה, זה בדיוק מה שקורה. בית"ר ירושלים מכילה בתוכה את כל הסממנים של קבוצה שיורדת ליגה - מהשערים בדקות האחרונות, דרך הדלות בסגל (והיעדרם של שחקנים שמסוגלים לשרוט ולהילחם), ועד העובדה שאין באמת אור בקצה המנהרה.
וכשמחברים לכל זה את הלו"ז האכזרי, הכולל עד הפלייאוף מפגשים עם הפועל באר שבע ומכבי תל אביב - מקבלים קבוצה שצריכה להבין שהאדמה בוערת. מילולית. שזה לגמרי יכול לקרות לה בסוף העונה, ואין בנמצא אף דמות שמסוגלת להשאיר את הקבוצה עם הראש מעל המים. לא השחקנים, וגם לא המאמן. לא יודע אם קיימת ישועה כלשהי לבית"ר ירושלים הזאת, אם יש - היא צריכה להופיע, ומהר.
גל כהן. הוא כבר לא יושיע (מאור אלקסלסי)
2. הפועל ב"ש. במשחק המחשב האגדי "פוטבול/צ'מפיונשיפ מנג'ר" (תלוי באיזה דור גדלתם) היה נהוג להגיד על קבוצה שאיבדה נקודות אחרי רצף גדול של משחקים - "Brave Be'er Sheva Finally Lose". כלומר, הקבוצה שעשתה את הרצף הנהדר - הגיע לשלב הטבעי שבו היא נעצרה. והאמת היא, שקצת כמו עם סיום הריצה המדהימה של מכבי תל אביב, גם כאן היו סימנים מקדימים.
כי בתוך הרצף הזה של באר שבע, היו לא מעט ניצחונות שהושגו על הקשקש - ועם הרבה מאוד מזל. נגד הפועל פ"ת, הם ניצלו מספיגת שער גבולית מאוד בגלל עבירה; נגד בני סכנין, הם קיבלו פנדל בתוספת הזמן; נגד בית"ר בגביע וגם נגד מכבי נתניה, הם היו מאוד לא טובים, והצליחו לנצח בגלל יכולות קלאץ' / שחקן הקלאץ' רותם חטואל.
אבל גם מזל בסוף נגמר, ונדמה לי שבסך הכל - הפועל באר שבע יכולה לצאת מסופקת מהרצף הזה. את המקום שלה בפלייאוף העליון היא כבר הרוויחה, יש לה עדיפות ברורה במאבק על אירופה (בטח אם היא תזכה בגביע), ובאופן כללי לאבד נקודות אחרי ריצה כל כך משוגעת ואנומלית - זה דבר הגיוני. עכשיו, יגיע המשחק מול מכבי תל אביב - שעשוי להגדיר את העונה שלה. האם היא מסתפקת במקום שלישי ובעוד עונה יפה לאוסף, או מנסה באמת ללכת על הכתר.
3. הפועל פ"ת. קבוצות במעורבות אוהדים הן רעיון נהדר. אחת הבשורות הגדולות של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות היא הרגע שבו חלק המועדונים הבינו, כמאמר השיר, שאין להן על מי להישען - אלא על הקהילה. ואחד המקרים היפים הוא של הפועל פתח תקווה - מועדון שהיה במצב אקוטי (ספורטיבית, כמובן), והאוהדים הם אלה שהצליחו לחלץ אותו משם, ולהביא אותו בחזרה לליגת העל.
אבל יש גם צדדים פחות טובים לפורמט הזה. בעיקר זה נכון, לרגע שבו הצעקות של האוהדים קצת מטשטשות את הדרך עבור המועדון. ברור שצריך להקשיב לקהל תמיד, אבל לא תמיד אורך הרוח הדרוש למועדון - בטח בפני מועדון שהמטרה העיקרית שלו היא הישרדות - נמצא ביציע. קחו לדוגמא, את המקרה של עופר טסלפפה.
לם. האיש שישאיר את הפועל פ"ת בליגה? (קובי אליהו)
אחרי שני הפסדים רצופים ושלושה משחקים ללא ניצחון, החליטו בהפועל פ"ת להיפרד מהמאמן שלהם. וזו כמובן החלטה לגיטימית, בטח כשאנחנו קרובים כל כך למאני טיים. אבל האם באמת טסלפפה היה הבעיה? או שהיה כאן מאמן לא מושלם, שהצליח להוציא את המקסימום מסגל ליגה לאומית, מחוזק בכמה וטרנים?
ובעיקר, כמו בבית"ר ירושלים, גם שם נשאלת השאלה האם בני לם - מאמן כדורגל טוב, אבל מאמן שמתאים לקבוצות מרכז טבלה - יכול להיות האיש שיסחף את המועדון הזה לעבר הישרדות? האם הוא האיש שיכול לקחת את הסגל הזה, ולהוציא ממנו את מאה ועשרים האחוזים הנדרשים כדי לעשות את הצעד לעבר הישארות?
כמובן שזו חוכמת בדיעבד, וההפסד להפועל חדרה בכל מקרה סיבך מאוד את סיכויי ההישארות של הקבוצה הכחולה ממלאבס. אבל לאור המצב הבעייתי, אי אפשר שלא לתהות אם נשימה אחת נוספת מול המשבר, וקצת יותר אורך רוח - לא היו עוזרים למועדון החשוב הזה לשרוד בליגה הבכירה. או לפחות משפרים את מצבו.
המנצח: חיים סילבס. כן, גם הפועל חדרה היתה קבוצה דלה (באמצעים ובכישרון), וגם היא החליפה מאמן - אבל לפחות בינתיים, נראה שהתהליך הזה הוא תהליך חיובי. אחרי קצת חבלי לידה, חדרה עם שני ניצחונות רצופים - ובעיקר עם חיזוק נכון ומדוד, שמתאים לקבוצה שמחפשת לשרוד. שני זרים שמכירים היטב את הליגה שלנו - דוניו ואדניי - היו חתומים על הניצחון הזה. וגם סילבס, ששוב הוכיח שיש בו יכולות נהדרות לעזור לקבוצה לשרוד בליגה.
המפסיד: ברק אברמוב. כי בסוף, האחריות נעצרת אצל מישהו. ובהיעדר אבוקסיס שיוכל למשוך את האש, אנחנו חוזרים לבעלים - ולהחלטה שלו "לסחוב" עוד כמה שבועות עם גל כהן. בסיפור של בני יהודה לפני שלוש שנים, אלה בדיוק השבועות שחרצו את גורלה של הקבוצה - בדרך ללאומית. השבועות שבהן היא רצה עם שילוב של כפיר אדרי ויעקב אסייג, ואיבדה נקודות שהיו יכולות להרחיק אותה מחוף מבטחים. עכשיו נשאר לראות האם לאברמוב יש גם את הכוח לתקן.
שושנאצ'ב. נראה כמו הדבר האמיתי (דני מרון)
המספר החזק: 8. שמונה שערים העונה ספגה בית"ר מעבר לדקה ה-80. שמונה מתוך 32 - רבע מהכמות שהיא ספגה בכלל העונה בליגה. וזה בלי לציין את השער שהיא ספגה בדקה ה-87, שהדיח אותה מגביע המדינה. זה סימפטום של קבוצה ללא מנהיג, קבוצה שאין לה עוגן יציב שיכול לסחוב אותה לחוף מבטחים. שאין לה את האיש שישרוט, שידחוף, שאפילו יבזבז זמן - כדי לצאת מדוחא עם נקודה יקרה, ולא עם הפסד כואב. זה הדבר שהכי חסר בבית"ר, ולא ברור האם היא יכולה להשיג אותו.
השם החם: ארתור שושנאצ'ב. כן, גם בגלל הגול; אבל גם בגלל שהזר הקזחי, שרק הגיע, מתחיל להראות ניצוצות טובים. אם יש עמדה שבה באר שבע לא הצליחה בשנים האחרונות, היא עמדת החלוץ הזר. לא כדאי לקשור כתרים, אבל מסתמן שבאר שבע מצאה את ה"אחד" שלה, אחרי לא מעט ניסיונות לא טובים.
אל תשכחו את: מכבי בני ריינה ובני סכנין. שתי קבוצות המגזר אמנם לא "רצות" לפלייאוף העליון, יותר בכיוון של מג'עג'עות - אבל אחרי המחזור הזה, הן לקחו עוד צעד משמעותי בדרך לשם. ועבור שני המועדונים, מדובר בהישג פנומנלי - יחסית לתנאים, ויחסית למועדונים שאיתם הם התמודדו על הכרטיס. בליגת "ישראל השנייה", כנראה שגם לא להפסיד מספיק - כדי לשחק בליגה של הגדולים.