כשמכבי חיפה פוגשת את הפועל חדרה בבית, זה מרגיש כאילו הניצחון יגיע בלידה ארוכה. שש פעמים ברציפות האלופה ניצחה באותה התוצאה, 0:1, באף אחד מהמקרים האוהדים לא קיבלו אפידורל כדי להקל על הסבל. חיים סילבס גרם למכבי חיפה לסבול. מאמן חדרה צפה במכבי פ"ת מובסת מול מכבי ת"א והחליט שזה לא מתאים לו.
הסגנון הזכיר משהו מהפועל יהוד המיתולוגית, רק שאלעד מדמון עדיין לא מלהטט בכדור כמו שלום רוקבן. חוץ מזה, שיחקו לצידו רק גודסווי דוניו וסמי בורארד, כל השאר קיבלו כרטיס בכיוון אחד להגנה. יכול להיות שאם סילבס היה משחק מול מכבי חיפה פתוח יותר, זה היה נגמר בתבוסה, אבל מה האפשרויות האחרות? לחגוג 0:0 כאילו לקחת אליפות או להפסיד 1:0 ולהגיד "העיקר לא להתבזות"?
כל ניצחון על הפועל חדרה באמת מרגיש כמו לידה אם אני אשתמש באנלוגיה, אבל די ברור שתמיר גלזר לא יכול להיות על תקן רופא מרדים, אם נשאר באנלוגיות. ממן חטף ממנו, עלי מוחמד בצלעות, גם ליאור רפאלוב, אבל השופט יגאל פריד לא הוציא אפילו כרטיס צהוב. לבונקר המפואר אפשר להוסיף בזבוזי זמן של אוהד לויטה, שהצליח לספוג כרטיס צהוב כבר בדקה ה-33, כאילו שכדורגל משחקים מחצית אחת. השאלה היא, מה נותן כל זה אם בסוף חדרה חוזרת הביתה, באופן קבוע, בלי הנקודות?
אם כבר נקודות, אז מכבי חיפה צריכה לדאוג שאחרי הלידה, שהביאה איתה 3 נקודות קשות, לא יגיע בית הדין וייקח את הילד. מכבי חיפה, מכבי ת"א, הפועל ת"א ובני סכנין כבר גילו שהילד נעלם. בית"ר ירושלים נשארה בלי ארבעה ומעל ראשה מרחף הילד החמישי. אם כך, אולי סיפור האליפות, היורדות והעולות לפלייאוף העליון צריך להיקבע כמו משפט שלמה. ישימו את הילד באמצע ויאיימו לחתוך אותה, לתת חלק לבתי הדין וחלק לקבוצות. די ברור מי האמא האמיתית שתסרב.
אף קבוצה לא תוותר על הנקודות שהשיגה בדרך הקשה, אלה שעבורן היא משחקת ולשמן מתנהל כל הדבר הזה שנקרא כדורגל ישראלי. יקומו בבקשה בעלי המועדונים, יוציאו צו שעה נגד הפחתת נקודות ויבהירו: הנקודות שלנו לא הולכות לשום מקום, ילדנו אותן בדם, יזע ודמעות.