עכשיו אחרי שהסאגה המאוסה הגיעה לסיומה, אפשר להגיד שבית"ר ירושלים לא צריכה את עומר אצילי. אין ספק שמבחינת כוח אש התקפי, ופוטנציאל להפוך את הקבוצה הזאת מטובה לכזו שיכולה לאיים על אליפות - יש לאצילי משקל לא קטן. אבל אם השאלה היא "למה בית"ר זקוקה בדחיפות", התשובה היא לא עוד שחקן בהתקפה - אלא דווקא משהו הרבה יותר יסודי. מה שחסר לה העונה הוא, קודם כל, יציבות.
אני לא יודע אם יש אתוס למועדוני כדורגל, אבל כפי שאמרתי לא פעם - נראה לי שהאתוס הבית"רי הוא כזה שמחפש התקפה. את הכדורגל היפה והיוזם. דווקא דרור קשטן, אישיות מאוד שמרנית באופיה, ניסח את זה היטב כשאמר פעם לשחקני ההגנה שלו את המשפט "תחטפו שניים, תתנו ארבע". השאיפה של הקהל הבית"רי היא לראות את הקבוצה שלהם מתפרעת, טיפה שכונתית (במובן הטוב של המילה), והם מעדיפים את הברק בעיניים ואת הגל-אחרי-גל על פני הקרקע היציבה.
אבל האמת היא שבכל פעם שבית"ר ירושלים הצליחה היסטורית - היה בה את האיזון. בבית"ר של גאידמק, לצד היצחקים והזנדברגים של העולם, היה גם קו הגנה חזק בדמותם של שמעון גרשון ואריק בנאדו - שניים מהבלמים הטובים בדורם בכדורגל שלנו. לבית"ר של שנות התשעים היה השילוב בין ההקרבה של אהוד כחילה לקשיחות של סרגיי טריטיאק. הסמל המובהק לכך היה קשטן - שמצד אחד התאים את עצמו לשאיפה ההתקפית, אבל מצד שני היה מאוד קפדן עם השחקנים שלו והחזיק אותם קצר. כי הוא ידע שכדורגל התקפי ויוזם הוא חשוב, אבל כדי לקיים אותו צריכים גם הגנה חזקה מאחור.
ובחלק היציבות, בית"ר לוקה. במשחקים של בית"ר ירושלים העונה הובקעו הכי הרבה שערים - גם כי היא כובשת הכי הרבה שערים בליגה (32, כמו מכבי חיפה והפועל ב"ש), אבל גם כי היא סופגת הכי הרבה בין חמש הראשונות - וכפול מהמוליכה הפועל באר שבע. רק בחמישה משחקים העונה הם שמרו על שער נקי - רובם מול קבוצות תחתית, שכובשות מעט. כמו שמאמנים נוהגים לומר - זה כיף לקהל האובייקטיבי, אבל פחות לקבוצה שרוצה להצליח בטווח הארוך.
האתוס הבית“רי הוא כזה שמחפש התקפה (אלן שיבר)
והסיבוב הקרוב שמצפה לבית"ר יהיה מאתגר במיוחד - אחרי שבסיבוב הקודם היא פגשה את מכבי חיפה ומכבי תל אביב בבית שלה (וניצחה), הפעם היא תצטרך לצאת לסמי עופר ולבלומפילד. את מה שקרה לה בטרנר, אנחנו זוכרים. וכדי לעבור את המשחקים האלה בשלום (כי זה יהיה ההבדל בין תחרות אמיתית על האליפות לבין עונה נחמדת בצמרת), היא תצטרך קרקע יציבה - שעליה יוכלו שועה, טוואמסי, מוזי, מיכה או ג'ורג' לספק תוצרת בהתקפה.
זאת צריכה להיות המשימה מספר אחת של אלמוג כהן וברק יצחקי לקראת ינואר. התקפה יש מספיק - היא נוצצת ויפה וכובשת הרבה שערים, כמיטב המסורת הבית"רית. אבל כל עוד החלק האחורי יהיה פרוץ, כפי שהיה במשחק האחרון נגד מ.ס. אשדוד, זה יחזיק שבוע או שבועיים, אולי נרוויח איזה ניצחון יפה ומרגש בדרך, אבל זה לא באמת יעבוד לאורך זמן.
עוד אופציה בקישור האחורי, עוד מגן ימני שיתחרה עם זוהר זסנו על העמדה - ואולי גם עוד בלם, הם דברים הרבה יותר קריטיים מאשר האובססיה לעומר אצילי - וזה בלי לדבר על חסרונות אחרים, כמו העובדה שאצילי נמצא בירידה חדה ביכולת בשנה וחצי האחרונות, או על השאלה איך בדיוק הוא היה משתלב בפאזל עם שחקנים דומיננטיים אחרים - בראשם ירדן שועה, הפרנצ'ייז פלייר המובהק של בית"ר בתקופה הזאת.
וזה מבחן בגרות לא קטן גם עבור ברק אברמוב. הרצון ההרפתקני שלו ברור, גם הרעב לתואר והרצון להביא שחקן ווינר - אין ווינר כמו אצילי בדור הנוכחי (לפחות לא כזה שזמין לאברמוב והוא יכול להביא אותו). אבל לא כל הנוצץ זהב, וייתכן שדווקא דרך חיזוק הגנתי - הוא יגיע למטרה שאותה הוא מחפש יותר מכל: תואר אליפות ראשון בקריירה שלו כבעלים, וראשון לבית"ר אחרי 17 שנה עקרות.