1. הפועל ב"ש. לפעמים, יש לנו נטייה להכניס משחקי כדורגל לתוויות. יש לנו בראש שתי מגירות ברורות למגרשי כדורגל - אחת היא זו של ה"הצגה", הקונצרט. בדרך כלל, מדובר במשחק שבו קבוצה כובשת הרבה שערים (בדרך כלל מעל שלושה, זה גם המפתח ל"תבוסה" - מהצד השני), סופגת אחד או לא סופגת בכלל, רצוי גם בתיבול של איזה מהלך יפה ומרשים - אירוע שבסיומו נזרקות לאוויר כמו "מושלם", "מטורף", "אקסטרווגנטי" אם קוראים לך זוהיר בהלול... אתם יודעים.

ומצד שני, יש את הניצחונות ה"קטנים". בדרך כלל, אלה משחקים של 0:1 או 0:2. משחקים שאליהם אנחנו אוהבים להדביק קלישאות כמו "משחקים כאלה צריך לדעת לנצח", או "טוב יותר לתקן אחרי שמנצחים". אלה הניצחונות הלא מושלמים, ה"דחוקים", הלא יפים. אלה שבקושי נכנסים לקלטת האליפות של פעם, או לטיקטוקים והיוטיובים של היום. משחק שעליו מסמנים "וי" וממשיכים הלאה.

ולכאורה, הניצחון של הפועל באר שבע אתמול מול מ.ס. אשדוד - שייך לקטגוריה השנייה. הוא נגמר 0:2, ועוד עם גול בתוספת הזמן, ועוד כשליריבה הרחיקו שני שחקנים, ואפילו היתה איזו החמצה ליריבה, ועוד באשדוד עם השוליים הצרים והאין VAR - מגרש שהוא אידיאלי לניצחון דחוק, קטן אך משמעותי, מהאלה שפרשנים מלומדים אוהבים להגדיר "ניצחונות שמגדירים עונה". ככה לוקחים אליפות, גם אם זה לא הכי אסתטי. לא כל שבוע אפשר לנצח 0:3.

אלא שזו אשליה אופטית. מקרה שבו ההסתכלות על התוצאה עושה עוול למה שהתרחש על המגרש. כי הפועל באר שבע רקדה על הדשא. היא בפירוש נתנה קונצרט - היא היתה יותר טובה מהיריבה שלה, היא הגיעה להרבה יותר הזדמנויות והיא הציגה יותר איכות בחלק הקדמי (כולל עומק מהספסל, אפרופו יורי מדיירוש). אני מבין קטן מאוד ב-XG (למען האמת, עצם המילה גורמת לאונה מסוימת במוח שלי להירדם), אבל התוצאה הריאלית של המשחק אתמול היתה צריכה להיות 1:4 (בכל זאת, לאשדוד היו גם את המצבים שלה). אם ב"ש טיפה יותר מרוכזת, זה נגמר בתוצאה גדולה - מהסוג שאחריה כולנו היינו מדברים אחרת.

אבל באר שבע החמיצה והחמיצה והחמיצה, ובסוף כבשה רק פעמיים, ואז אנחנו שמתבוננים מבחוץ קצת מעקמים את האף. שהאף יישאר עקום. באר שבע לא "עקצה" את הניצחון הזה, ובטח לא "שדדה" אותו - אלא לקחה אותו בזכות מלאה, כמו הרבה ניצחונות שהיו לה במהלך עונת 2024/25. ולפעמים, מה שמבדיל בין ניצחון "גדול" לניצחון "קטן" - זה רק טיפת מזל.

קוז`וך. ב“ש שווה יותר מהתוצאה (אלן שיבר)

2. בית"ר. נתחיל מהסוף - לבית"ר ירושלים, כמו לכל קבוצה שמסיימת ב-0:0 עם יריבה נחותה, אין את הזכות להתלונן על "בונקר" או "שהיריבה לא באה לשחק כדורגל". קודם כל, ליריבה אין שום אינטרס לפרוש לך שטיח אדום, וגם לא לשחק כמו שאתה רוצה. היא באה עם האינטרס שלה, למשחק חוץ קשה, והיא תעשה הכל כדי להוציא את הנקודות. התפקיד שלך, אדוני השחקן ו/או המאמן, הוא להתמודד עם זה. לשבור את הראש, לנסות לעקוף, לתקוף בצורה יותר חכמה - כדי לשבור את הבונקר ובכל זאת לנצח. היו דברים מעולם. הטכנולוגיה קיימת.

אבל מעבר לציפיות המוגזמות מהיריב, בסופו של דבר - מי שגרמה לכך שבית"ר ירושלים סיימה אתמול ב-0:0 היא קודם כל בית"ר ירושלים. בית"ר שבפתיחת המשחק לא לקחה את המצבים שהיו לה, לא היתה מספיק חדה, גררה את המשחק ב-0:0 למחצית השנייה - ופתחה במו ידיה ורגליה את הפתח למשחק הבונקריסטי (ואין כאן רבע של טענה) של הפועל חדרה. אף אחד לא עושה בונקר, כשהוא בפיגור של 1:0. אין לזה טעם. ברגע שאתה כובש את השער הראשון, הבונקר מתייתר - ואפשר לשחק הרבה יותר משוחרר. בית"ר לא הבקיעה את המצבים הטובים שהיו לה בהתחלה, ושילמה על זה אחר כך.

ואת המחיר העוד יותר גדול, היא משלמת על ינואר. כן, בית"ר הביאה את עומר אצילי - הרכש הכי טוב שקבוצה ישראלית יכולה להביא בחלון ההעברות החורפי. על זה היא ראויה לשבחים. אבל פרט להבאת אצילי, היא לא גיבתה את הסגל בעוד כמה שחקנים שהיו עוזרים לה - הן הגנתית ובוודאי התקפית. העובדה שלקבוצה הזאת יש הרבה שחקנים יוצרים (שועה, מיכה, אצילי, יונה, טוואמסי) - אבל מעט מאוד פינישרים, כאלה שמסוגלים לשים את הכדור ברשת. מיירון ג'ורג', מה לעשות, לא מספיק טוב למשימה הזאת. לא לאורך זמן.

ולכן, בית"ר ירושלים לא תהיה מתחרה אמיתית על האליפות העונה. במובנים מסוימים, זה לגמרי בסדר - צריכים להיות הוגנים עם הסיטואציה, לזכור מאיפה בית"ר באה, איפה היא היתה רק לפני שנה אחרי פיטורי יוסי אבוקסיס, וכן - סליחה על המילה המנג'סת - לזכור שהיא נמצאת בעיצומו של תהליך סופר חיובי, שבו המועדון גדל משנה לשנה. אבל זה הלקח שהיא תצטרך ללמוד לקראת הקיץ - רק עם קבוצה שלמה יותר, היא באמת תוכל להגשים את החלום - שהיא לא נגעה בו 17 (ובשנה הבאה, 18) שנים.

3. נתניה ואבוקסיס. מכבי נתניה, בניגוד לקלישאה מתחילת הכתבה, דווקא כן הצליחה "לסחוט" את הנקודות מול הפועל ירושלים. היא לא באמת היתה טובה, אבל היא הצליחה להלחים - מטעות מוזרה מאוד של שוער ומצב נייח - עוד שלוש נקודות, שעוזרות לה להמשיך הלאה. אבל ההתעוררות של נתניה תחת יוסי אבוקסיס היתה ברורה עוד לפני אתמול, והיא גם מלמדת אותנו משהו לגבי מאמנים.

אחרי שיוסי אבוקסיס נפל מהגריד, בעונה שעברה, עם הפיטורים מהפועל תל אביב וירידת הליגה - שלא משנה איך נהפוך את זה, בסוף רשומה על שמו - כתבתי וביקרתי אותו לא מעט. ולכן, דווקא עכשיו, זה המקום שלי להזכיר שככה זה. מאמנים גדולים יותר מאבוקסיס עברו עליות ומורדות יותר דרסטיות בקריירה הארוכה שלהם.

השמות הכי גדולים שתחשבו עליהם בתחום האימון הישראלי - ידעו שנות שפל קשות וכואבות. דרור קשטן ז"ל הוא מאמן ענק - גדול המאמנים שהיו כאן. אבל גם הוא ידע רגעים לא טובים - הקדנציה הקצרה והנשכחת אצל רובי שפירא, פרשת קובלנץ שהטילה עליו צל לא קטן בשנות השמונים, הפיטורים הכואבים ממכבי תל אביב, היו שנים הרבה פחות זוהרות בהפועל תל אביב - והיתה כמובן את הקדנציה ההיא בנבחרת ישראל. אבל לקשטן, בסוף, זוכרים את הטוב - את הדאבל עם מכבי, ואת האליפויות המרשימות עם בית"ר, ואת הדאבל של הפועל והמסע הגדול בגביע אופ"א.

אבוקסיס. נשאר על הגלגל (ברני ארדוב)

כן, זו השוואה קצת בומבסטית, אבל היא נועדה להמחיש כמה גם אצל האילן הכי גבוה - היו שנים פחות טובות. היו אפילו שנים של כישלון ופיטורים באמצע העונה ואכזבה מקצועית. החוכמה של קשטן היתה היכולת, כמאמר הביטוי הישן מהפוליטיקה הישראלית, "להישאר על הגלגל". וגם אבוקסיס נשאר על הגלגל, שהפעם לקח אותו למעלה. הכדורגל הוא חיה בלתי צפויה, והוא תמיד ייקח אותך למקומות שונים - למעלה וגם למטה. לידיעת מכבי חיפה, ולמאמן שלה ברק בכר.

המנצח: יורי מדיירוש. נכון, רק שבע דקות - אבל שבע דקות בגן עדן. נכון שלא צריך להכתיר כתרים, ולהלל מראש ויאדה יאדה יאדה - אבל מה הכיף בזה? איזה כיף זה יורי מדיירוש. בכמה מצבים שהוא הראה נגד אשדוד, כשהוא מגיע די חלוד אחרי תקופה ארוכה בלי כדורגל, הוא הראה בכמה נגיעות למה הוא יכול להפוך לאהוב ליבם הפורטוגלי (החדש; יש להם קטע כזה עם חבר'ה שבאו מפורטוגל) של אוהדי הפועל ב"ש. ונדמה לי שדווקא פסילת השער המוקדמת, ואחר כך ה-VAR ואישורו מחדש, הפכו את הרגע הזה לאפילו עוד יותר מתוק מבחינתם.

המפסיד: אלמוג כהן. כי בסופו של דבר, איבוד הנקודות המרגיז אתמול של בית"ר הוא פחות על יצחקי - ויותר עליו. הוא קיבל משימה לערוך את מקצה השיפורים של בית"ר, ופשוט לא הצליח. זה לא מאפיל על היסודות הטובים, בסך הכל, שנבנו העונה בבית וגן - אבל זה בהחלט הראה על הליקויים שיש בבית"ר, ואת מה שהיא תצטרך ללמוד לקראת החלונות הבאים.

המספר החזק: 60.7%. זהו אחוז ההצלחה של בית"ר ירושלים העונה נגד כל הליגה - פרט לשלוש הגדולות (מכבי ת"א, מכבי חיפה והפועל ב"ש). באופן אבסורדי, זהו אחוז נמוך יותר של הצלחה ממה שיש לה נגד הטופ 3 (10 מ-15, 66.6%). לשם השוואה, אחוזי ההצלחה של הפועל ב"ש נגד ה"טופ 3" (מכבי חיפה, מכבי ת"א ובית"ר) - רק 58.3%, אבל נגד כל שאר הליגה - 83.3% (14 ניצחונות מ-18 משחקים!). והפער ביניהן עומד, נכון לעכשיו, על תשע נקודות לטובת ב"ש. מסקנה: אליפות לא לוקחים במפגשים הישירים עם הגדולות, אלא מול כל היתר. ועד שבית"ר לא תלמד להתמודד עם המשחקים "הקטנים", היא לא באמת תהיה קונטנדרית. בטח לא העונה.

השם החם: אמיר אלטורי. נשמע לכם לא חם? תחשבו שוב. כי הוא חם אש, והסיבה שהוא חם - לא בהכרח קרתה בגללו, אלא בגלל הגורל. הפציעה של ויטלי דמשקאן בחימום של מכבי פ"ת, לפני המשחק נגד טבריה, גרמה למאמן תמיר לוזון להאמין דווקא בשחקן שלו - חלוץ בן 21, שבעונה שעברה שיחק בראשל"צ. ואלטורי החזיר בענק, עם מעורבות בגול הראשון ושער יפהפה שקבע 0:2 (ולמעשה, גמר את המשחק). דמשקאן הוא עדיין מלך ההתקפה של פ"ת, וכשיחזור (בתקווה במהרה) בוודאי יקבל זכות ראשונים - אבל איך שר פעם אולארצ'יק? בא לשכונה בחור חדש. ואחלה בחור.

אל תשכחו את: אלון תורג'מן. כי לאורך השנים, תורג'מן - כמו לא מעט חלוצים בליגה שלנו - היה אנדרייטד. מין חלוץ כזה ששם כמה גולים כל עונה, אבל אף אחד לא מדבר עליו בתור סקורר אמיתי. והנה מגיעה העונה הזו, ושמה את תורג'מן כאחד הגולרים המרכזיים בקבוצה שדוהרת לאליפות. תורג'מן הוא מלך השערים של הפועל ב"ש (בשוויון בטבלה הכוללת עם תורג'מן אחר - דור ממכבי תל אביב), וייתכן שרק בגיל 33 הוא מצא את המקום שמתאים לו. אבל אם זה באמת ייגמר עם אליפות ראשונה בקריירה, אולי זה באמת היה שווה את זה.

ככה עושים אליפות: ההבדל בין הפועל באר שבע לבית"ר ירושלים

חיזיון התעתועים הקוז'וכי והגיבור המפתיע של מכבי פ"ת. סיכום השבת