הסיפור הדרמטי של השבוע האחרון הגיע ממכבי נתניה: אחרי תשע שנים במועדון, אייל סגל הודיע כי בסוף העונה - הוא יפנה את מקומו, וימכור את המועדון לבעלים חדש. כמעט עשור עבר בדרך המשותפת של סגל והיהלומים - דרך שהיו בה עלייה לליגת העל, גביע טוטו אחד, שני גמרי גביע וגם עונה אחת באירופה.
אז איך ייזכר עידן סגל? האם כתקופה שבה נתניה הצליחה לעלות על יציבות ואחריות, או אולי כתקופה שבה חוסר היציבות בלט - עם חילופי המאמנים התכופים, והעובדה שנתניה לא באמת חזרה לימי הזוהר? "בסימן שאלה" עולה לעיר של פיירברג-איכר, ומנסה לתהות על קנקנו של הבעלים - לקראת סוף הדרך. בסוף, תהיה גם זכותכם להביע את דעתכם.
הצלחה: דע מאין באת
הדרך החשובה ביותר לשפוט מועדון כדורגל, אחרי שבעלים עוזב אותו, הוא התמונה הכוללת - מה הבעלים משאיר אחריו לאיש הבא שינהל את המועדון? ובכן, במובן הזה צריך לחזור אחורה - אל נתניה שקיבל סגל, בקיץ 2016.
זה קרה אחרי עונה שבה הקבוצה ירדה מנכסיה מילולית, סיימה עונה עם ניצחון אחד בלבד ו-12 נקודות ליגה בסך הכל (אחת העונות החלשות ביותר, לפחות בעידן ליגת העל); ופתחה את העונה בלאומית עם מינוס תשע - אחרי שעברה הקפאת הליכים.
וכשמסתכלים על נתניה מודל 2024/25, ברור שהמצב טוב משמעותית מזה שהיה - כשהיא התנדנדה בין אלי שגב ו"אליהו אליהו". נתניה היא היום מועדון יציב, אמנם לא כזה שנמצא בצמרת הכדורגל - אבל כזה שגם פתח פער מסוים ממועדוני התחתית.
נתניה נמצאת במקום הריאלי שלה, פחות או יותר - קבוצה שנמצאת כמעט כל שנה באיזור הפלייאוף העליון, שמצליחה לאתגר ולהסתכל בעיניים של הגדולות, כזו שמייצרת שחקנים והכנסה כלכלית ממכירתם - מקום טוב באמצע, שזה יותר ממה שנתניה יכולה היתה לחלום עליו כשאייל סגל קיבל לידיו את הקבוצה. פה ושם אפילו היו ניצוצות של הישגיות - שני גמרי גביע, וגם זכייה אחת בגביע הטוטו (נשמע קטן? זה היה התואר הראשון של המועדון אחרי 40 שנה - מאז האליפות האחרונה, ב-1983).
כי נתניה, במצבה הכלכלי, היא לא באמת מועדון שיכול להתחרות בהוצאות הכלכליות של ה"ביג 3" - מכבי חיפה, מכבי תל אביב ובאר שבע. לכן, המטרה שלה היא להיות ראשונה בכל היתר - ובלא מעט עונות, זה גם קרה. אם סגל הביא אותה למקום הזה, נתניה בהחלט יכולה להתברך בכך.
סמל ההצלחה והכישלון. אייל סגל ואלמוג כהן (צילום: ברני ארדוב)
כישלון: לאן אתה הולך?
כי בסופו של דבר, מתחת לחזות הכביכול מאורגנת, אלה היו תשע שנים של לא מעט בלגן. אחרי ארבע שנים יציבות תחת הצמד דראפיץ' וברדה, בחמש שנים עברו בנתניה לא פחות משישה מאמנים שונים; ריימונד אטפלד, בני לם, רן קוז'וך, גיא צרפתי, מרקו בלבול וכיום יוסי אבוקסיס. מאז עונת 2021/22, נתניה לא עברה עונה שלמה עם מאמן אחד שהתחיל אותה וסיים.
גם הניסיון לייצר מערכת מקצועית מתפקדת, עם המינוי של אלמוג כהן למנהל מקצועי - נגמר אחרי שנתיים בלבד, ובנסיבות מצערות, כאשר הבעלים מינה את צרפתי מאחורי גבו של כהן - בהחלטה שגרמה לו לעזוב לטובת התפקיד הנוכחי, בבית"ר ירושלים. בקיצור, נתניה הצליחה בהחלט להתייצב בקרקע - אבל לא באמת לייצר משהו שיש לו המשכיות.
את הלקח, כנראה, ילמד הבעלים הבא: לדעת לנשום בתוך משברים (גם אם הם נראים קשים מאוד), לתת אמון באנשים שלך - ולא למהר להחליף אותם עם הרוח. לפחות במקרה של קוז'וך, שהיום מוביל את הפועל באר שבע להצלחה אדירה (גם אם זה לא ייגמר באליפות), זה בהחלט היה נמהר מדי.