1. ב"ש. ב-29 באפריל, 2017, לפני כמעט שמונה שנים, יצאה הפועל באר שבע למשחק חוץ גורלי. הפער בצמרת היה שמונה נקודות ממכבי תל אביב, והיא ידעה שאם היא מנצחת - הפער עולה ל-11 והיא רשמית זוכה באליפות שנייה ברציפות. היעד שהיא שמה ב-GPS היה האצטדיון בנתניה. גם אז היא היתה בפיגור 0:1 בהפסקה, ובסיום היבהבה על הלוח התוצאה - 1:2.
כמובן שאנחנו לא בדיוק באותה סיטואציה; ב"ש הובילה את הטבלה רק בשתי נקודות ערב המחזור (אחריו זה חמש), ובצד השני לא עומדת מכבי תל אביב אלא רק מכבי נתניה - ובכל זאת, כמה מפתה לחזור למשחק הזה הערב. כי הפועל ב"ש חוותה ערב שבו, עם כל העמות והיעמיקים של העולם, היא הבינה שיש בה משהו חזק יותר.
כי לראשונה העונה, היא עמדה בפני אתגר שקשה עד בלתי אפשרי לעבור - שני שחקנים שלה הורחקו עד הדקה ה-40 פלוס מאמן. בסיטואציה כזאת, רוב הקבוצות בעולם היו מתפרקות. אולי אפילו מובסות. לכאורה ניתן האליבי המושלם - אפילו אנשי ב"ש עצמם כבר התחילו להכין את הנראטיב, עם ההודעה לגבי השופט יגאל פריד.
וכשהיא לגמרי על הקרשים, לכאורה מובסת, בלי הקפטן שלה ובלי המאמן המאוד דומיננטי שלה, בפיגור 1:0 מול קהל גדול שרעב לנצח אותה (גם אם נשים את "היריבות" בצד) - פתאום יצא ממנה משהו אחר. פתאום כשהיא לגמרי על החבלים, ב"ש שלחה אגרוף ברזל - והפילה את נתניה לקרשים.
וזה לא סמלי כמו האיש שעשה את זה - שי אליאס. מישהו ששיחק בסך הכל 123 דקות העונה עד הערב, שבינואר כבר היו כאלה שדיברו על מעבר שלו חזרה להפועל תל אביב. באה יד הגורל ושמה אותו דווקא אותו ברגע המכריע - לניצחון, שבכל מקרה, יהיה בלתי נשכח.
האם באר שבע לקחה אליפות אתמול? התשובה הטכנית היא לא. אבל בסופה של השבת הזאת, כשהעשן מתפזר - היא היחידה שנראית כמו אלופה שבדרך. בית"ר מתרסקת, מכבי חיפה מאבדת עניין, אפילו מכבי ת"א מועדת - 12 סיבובים לסוף הקרב הזה, ב"ש היא היחידה שעומדת איתנה. ואיך אמרו חכמינו? אם לא עכשיו, אימתי.
היחידה שנראית כמו אלופה (אלן שיבר)
2. בית"ר. תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על בית"ר ירושלים כקבוצת כדורגל. ביום שישי היא שוב ניצלה מהפסד, ולמרות שהיא הרגישה כבר את הניצחון ביד - בית"ר של יצחקי נמצאת במשבר רציני מאוד, ועם ההיעדרות הצפויה של ירדן שועה, לך תדע איך ומתי היא תצא ממנו.
אבל לבית"ר ירושלים כמועדון קרה משהו הרבה יותר חמור מעוד דרבי שהיא לא מנצחת - וזה סרטון הווידאו שהופץ לאחר המשחק, של אחד מאוהדיה לועג להירש גולדברג-פולין ז"ל, שנרצח בשבי חמאס. בכל זמן המעשה המרושע הזה היה מעורר בליבי כעס גדול, אבל נדמה לי שאחרי השבוע (וספציפית שלושת הימים האחרונים) שעברנו - זה אפילו עוד יותר מרתיח.
הכדורגל הישראלי כולו, גם בסוף השבוע הזה וגם כל העונה הזו, הוכיח סולידריות מדהימה ומרגשת. נושא החטופים היה רגע נדיר, שבו האוהדים שבדרך כלל מצליחים לריב על הכל - הסכימו להתאחד, ולהראות את הצד היפה שלהם; זה היה נכון גם לגבי אוהדי בית"ר ירושלים, וגם לגבי בית"ר כמועדון - מהחולצות הכתומות למענה של משפחת ביבס, ועד הטקס המיוחד שהיא עשתה כמה שעות לפני המעשה הנוראי של אחד מאוהדיה.
ברק אברמוב חייב לעשות מעשה. את הפרצוף של המנוול (סליחה, אין לי מילה נקייה יותר) שעשה את זה - ראינו. את השם שלו, כנראה שיש לאברמוב (אני לא אתן לו פרסומת במאמר הזה). הוא לא משטרה והוא לא בית משפט, אבל הוא כן בעלים של מועדון שיכול לספק הצהרה - האיש הזה, שלעג לחטוף שמת, לא יכול להיכנס בשערי טדי. לעולם. המנוי שלו (אם קיים) צריך להישלל מיידית.
לברק אברמוב, כמו לכל בעלים של בית"ר ירושלים בעשרים השנה האחרונות, יש מערכת יחסים מורכבת עם הבעיה שנקראת "לה פמיליה". ואת דעתי על הארגון, ועל הנזק השיטתי שהוא גרם לבית"ר לאורך השנים, אתם כנראה יודעים. אבל זה השלב שבו גם ההבנות השקטות צריכות לזוז הצידה. המעשה של לעג לחטוף שאיבד את ידו בנסיבות כל כך טראגיות, שנרצח באכזריות כל כך גדולה - הוא מעשה שבית"ר כמועדון שמבין את תפקידו לא יכול לחיות איתו בשלום.
מאז ה-7.10, אברמוב עשה מעשים מדהימים שבו הבין שלבית"ר ירושלים יש תפקיד. שזה לא רק כדורגל - אלא גם מועדון שיש לו מעמד והשפעה. בהתגייסות המדהימה עם החולצות הכתומות, בטקסים לזכר החללים, בהחלטה הנפלאה שלו לתת לכל משפחה שכולה אוהדת בית"ר מנוי, הוא התעלה לגודל השעה. עכשיו זו השעה שלו להמשיך באותה הדרך - לזכור שבית"ר ירושלים היא הרבה יותר מעוד קבוצה בליגת העל, ולסמן קו ברור בחול: אנשים נקלים כמו אותו "אוהד" - לא יכולים להיות חלק מהמועדון הגדול והחשוב הזה.
אברמוב, חייב לעשות מעשה (אלן שיבר)
3. שופטים. הקלישאה הישנה אומרת ש"שופט טוב הוא כזה שלא מרגישים אותו". כזה שנותן למשחק לרוץ, שמבין שהוא בסך הכל פיון - שההצגה היא לא עליו. שהקהל מסביב בא לראות את השחקנים, ולא את האיש בחולצה השחורה. ובכל זאת, היתה שישי וירדה השבת, ואנחנו שוב מדברים על השופטים.
בשלושה משחקים קריטיים - גם הדרבי הירושלמי בשישי, גם מכבי ת"א נגד מכבי בני ריינה וגם הפועל ב"ש נגד נתניה, ראינו את השופטים "במלוא הדרם". משני פנדלים (אחד לכל צד) פלוס פסילת שער רכה מאוד בטדי, דרך יד שהיתה שווה פנדל למכבי תל אביב מול ריינה - ועד לפחות שתי החלטות מעוררות מחלוקת נגד הפועל ב"ש (מזל שב"ש ניצחה, אמר לעצמו יגאל פריד), השופטים הוכיחו שהשואו הוא עליהם.
אבל טעויות, אנחנו יודעים, קרו ויקרו. גם אם משונה שה-VAR, שאמור בדרך כלל לתקן טעויות, רק החמיר את המצב וזרם עם השגיאות שהיו - גם לזה, לצערנו, כבר התרגלנו. אבל ההחלטה השרירותית של איגוד השופטים להימנע מראיונות לאחר המשחק - אקט חשוב של שקיפות, שבו שופטים נותנים דין וחשבון לקהל על ההחלטות שלהם ומה עמד מאחוריהן, הוא צעד לא הגון ולא ברור.
איגוד השופטים, ואפילו השופטים עצמם, צריכים להבין שאף אחד בכדורגל לא חף מביקורת. כולם חוטפים: שחקנים, מאמנים, יושבי ראש, בעלים - לפעמים הביקורת מוגזמת, לפעמים היא לא הגונה, אבל היא תמיד שם. וגם שופטים יכולים לקבל ביקורת - אפילו אם היא חריפה. איגוד השופטים שכח שבסוף, התקשורת היא בסך הכל צינור להעברת מסר - היא המקום שבו שופט יכול להסביר איך הוא החליט, ומדוע זה קרה. ההימנעות לא "מענישה" כלי תקשורת מסוים, אלא את הקהל הרחב (והכועס, בצדק) - שמחפש תשובות.
ובאופן אבסורדי, בעצם המהלך הדרסטי והלא חכם הזה - השופטים רק מחמירים את מעמדם בעיני הקהל, ואת חוסר האמינות שלהם. אדם שהיה מגיע למסך, אולי אפילו מודה בטעות (דבר שהאיגוד לא משהו בו), היה יוצא הרבה יותר מכובד - ממי שמסתתר מאחורי איסורים ובורח מאחריות.
(ברני ארדוב)
המנצח: שי אליאס. אין אופציה אחרת. משולי הספסל, אחרי עונה שהוא לא משחק הרבה, בקבוצה שהוא כבש בסך הכל שני שערים עבורה - הוא חתום על שער הניצחון הגדול ביותר שראינו ב-2024/25. אולי אפילו שער ששווה אליפות. גיבור בלתי מושר, שאולי מסמל את האליפות המתקרבת של ב"ש - שבה אין איזה מגה סטאר סטייל אצילי או זהבי, אלא בעיקר מתבססת על ווינריות - ועל עמוד שדרה של ברזל.
המפסידה: מ.ס. אשדוד. מחזור שהוא רמה חדשה של בעיטה בדלי - דווקא כשהיה נדמה שאשדוד מתחברת, מגיע ההפסד שלה לעירוני טבריה - ושוב משאיר אותה חמש נקודות מהקו האדום. אשדוד היא עדיין קבוצה יציבה (ולדעתי יותר טובה), אבל בסבירות גבוהה היא תגיע לפלייאוף כשהיא מתחת לקו. וזה מכשול רציני מאוד בתכניות שלהם, איכשהו, לשרוד את העונה הזאת.
המספר החזק: 21 מ-30. מכבי בני ריינה, כבר הוכח, היא קבוצה שסיוט לרדוף אחריה. אבל הנה מספר שמוכיח את זה: בעשרה משחקים העונה ריינה כבשה את השער הראשון - כשמתוכם, בשבעה היא ניצחה. רק פעמיים מול מכבי פ"ת, ועוד פעם אחת מול מכבי ת"א - היא הצליחה לאבד יתרון ולהפסיד. הדרך של ריינה לשם אולי לא הכי אסתטית בעולם, אבל זו הדרך שבה בונים קבוצה יציבה וחזקה לשנים.
השם החם: דיא סבע. ימים חולפים, שנה עוברת, ודיא סבע מביא עוד שלוש נקודות למכבי חיפה. סבע הגיע אתמול ל-14 שערים ו-10 בישולים - שזו העונה ההתקפית הכי טובה שלו מאז העונה שבה זכה במלכות השערים, במדי מכבי נתניה. למכבי חיפה יהיה הרבה מה לתקן בקיץ, אבל דבר אחד חיובי היא כן תיקח מהעונה הזאת - עמוד תווך, שסביבו צריכה להיבנות הקבוצה הגדולה הבאה של הירוקים.
אל תשכחו את: עירוני טבריה. כי לא פעם, גם בטור הזה, אהבנו להספיד את המועדון הקטן הזה מהגליל: הם נראו לנו חלשים מדי, שבירים מדי, לא מספיק טובים. והנה בא הערב, והניצחון החשוב מאין כמוהו על אשדוד, והם כבר חמש נקודות הפרש מהקו האדום - אפילו עם קצת מרווח נשימה. לא בטוח שטבריה תישאר, אבל מה שבטוח הוא שהחבורה הזאת מכילה בתוכה המון רוח קרב ו-ווינריות אדירה, שאי אפשר יהיה להספיד - תשעה מחזורים לסיום העונה בתחתית.