בקומדיית המצבים הסאטירית ״שנות השמונים״, דוד ויטלי (בגילומו של חי דוידוב) מציג את הנדוניה של ארזו, רגע לפני החתונה עם ממוקה. מול קהל ביתי בסלון הוא מדגים את סגולותיה של מטחנת הבשר, מפיקת הקבבים, ואת ביצועי הספל הדקורטיבי, הלא שביר, שהוריש סבא אלצ׳ין למשפחתו הענפה בטירת הכרמל. לא שביר? טפיחה קלה על הספל, שוד ושבר, והוא מתנפץ לרסיסים.
מאז נאום ״הבלתי שבירים״ של רן קוז׳וך, באר שבע צברה 41 אחוזי הצלחה (לעומת 77 אחוזים לפני הנאום), איבדה גובה ושמטה את הפסגה.
אשליית הקבוצה הבלתי שבירה נמוגה דווקא במשחק הכי חשוב העונה. במקום להוכיח שכל הסופרלטיבים שהורעפו עליה היו מוצדקים, פקד אותה ליקוי מאורות.
לפני הפגרה מלכת האופי שכנעה אותנו שהכול אפשרי. שאין בור שהיא לא מסוגלת להיחלץ מתוכו. שהיא אחת שיודעת להדביק פיגור, שנותנת פור לליגה.
בירידה למחצית, בפיגור של 3:0, עוד הבהבה התקווה בלבבות. הכרוז ניסה להטריף את השחקנים, וסביבנו רצו להאמין שמה שהיה נגד הירוקים באותו קאמבק מופלא (3:3 אחרי פיגור 3:0), הוא שיהיה נגד הצהובים. שערו המצמק של קינגס קנגוואה רק חיזק את האמונה אצל האדומים שהלילה עוד ארוך ולוח התוצאות יאיר להם את פניו בסופו של יום. אלא שהפעם, כמו במקרה של תצוגת התכלית של דוד ויטלי עם הספל הבוגדני, הבלתי שבירים של קוז׳וך נסדקו. בעיתוי הכי פחות מתאים באר שבע ספגה את הפסדה הביתי הראשון העונה.
כבר בפתיחה מכבי פיזרה רמזים עבים לגבי תוכניותיה, והשער הראשון אחרי טעות בהגנה המקומית סימן את תחילתו של המהפך בצמרת. ההרחקה של גיא מזרחי והתגובה המאוחרת של מאמנו חרצו את גורל ההתמודדות. שיגורו של יוני סטויאנוב לדשא היה הכרחי מיד אחרי הרחקתו של מגן הרכש ממכבי נתניה, במקום להתברבר עם קינגס כמגן ימני. ההתעלמות מאמיר גנאח היצירתי חתמה ערב לא מוצלח במשרד.
כחלק מהמשחק המקדים מראיינים בעלי תפקידים, ובכמה מוקדים ספורטיביים מתקבלת לפעמים תשובה זהה, ולפיה ״אנחנו מסתכלים רק על עצמנו״. מה פירוש הדבר? שמתעלמים מפוטנציאל ההרס של היריבה? שלא סופרים אותה?
הקלות שבה ווסלי פאטאצ׳י סובב ראשים והרגיש בטרנר כמו בטיילת הייתה בלתי נסבלת בעיניים באר שבעיות. היית מצפה שמישהו ייצמד אליו, יתקל אותו, ימרר את חייו, ובקיצור: יתייחס אליו בכבוד הראוי - כיאה לשחקן היחיד במכבי שבאמת עושה את ההבדל.