אחרי כמעט שני עשורים, בית"ר ירושלים חזרה העונה למרכז הבמה. העונה הזו כמובן עוד לא הסתיימה (יש לה עוד גמר גביע ומאבק על מקום שלישי), אבל בית"ר יכולה כבר עכשיו להסתכל עליה במידה מסוימת של סיפוק. בית"ר השנה הוכיחה שהיא פקטור - כזו שמנצחת את הגדולות, שמחזירה את הקהל בהמוניו, שמביאה שחקן כמו עומר אצילי בינואר וחוזרת להיות הלהיט של הכדורגל הישראלי.
היא אמנם לא תיקח אליפות, אבל יחסית לשפל שבו היתה רק לפני שנה (להזכירכם, בעונה שעברה היא הבטיחה הישרדות רק שני מחזורים לסיום העונה) - ובוודאי בשנים האחרונות, זה הישג לא קטן. ועם כל הכבוד להחתמת אצילי וליכולת הטובה שלו בשבועות האחרונים, הפרצוף של המהפך הזה - הוא ירדן שועה.
שועה, בן 25, כבר נחשב למי שיהפוך בקלות לפספוס אחרי הכישלון במכבי חיפה וקליטה בעייתית גם בבית"ר. אבל בשלוש העונות האחרונות, הוא מתפתח להיות שחקן כדורגל גדול. כמה גדול? זו בדיוק השאלה שנצלול אליה הפעם בפינת "ונשאלת השאלה" - האם ירדן שועה צריך להיות כדורגלן העונה?
גילוי נאות: כותב שורות אלה הינו אוהד בית"ר ירושלים. אבל בטקסט הזה אשתדל להרחיק את עדותי ככל האפשר, ולנסות להיות הגון. הטיעונים בעד ונגד, כולל ההזדמנות שלכם להביע את דעתכם, ממש כאן.
למה לא: כי יש עובדות
השאלה "מה הופך שחקן לכדורגלן העונה" היא מאוד אמורפית, ותלוי את מי אתה שואל. אבל בעיניי, וגם בעיני מי שבדרך כלל מתעסק בבחירות כאלה - צריכים להיות שלושה קריטריונים. יכולת אישית, השפעה על הקבוצה, מספרים והישגים. עוד ניכנס לשני הקריטריונים הראשונים, אבל בשני האחרונים - שועה, למרות היכולת, לוקה מאוד.
בסופו של דבר, אחרי כל ההייפ - לירדן שועה יש העונה בסך הכל שישה שערים ותשעה בישולים בליגה. זה אמנם הרבה מאוד, אבל במובן הזה צריך להסתכל על האלטרנטיבות - זו עונה שבה דיא סבע כובש 16 שערים ומבשל עוד 13; קינגס קנגוואה כבר עם 12 שערים ושבעה בישולים, וגם לווסלי פטאצ'י יש כבר שמונה ושבעה. שועה מרשים מאוד ויזואלית, אבל לא ממש מצליח להביא את זה לכדי מספרים של שחקן עונה.
ויש, כמובן, גם את העניין הקבוצתי. כי בסוף, כדורגל זה משחק של קבוצה - ואי אפשר לנתק את שאלת כדורגלן העונה מהקבוצה שהוא משחק בה. לא סתם מאז 2010 רק פעם אחת נבחר שחקן עונה מחוץ לקבוצה אלופה (אחמד סבע ממכבי נתניה, לאחר שסיים כמלך השערים בעונת 2011/12 - למרות האליפות של ק"ש). כדורגלן מספיק טוב צריך להוביל את הקבוצה שלו גם להישגים, ושועה - מה לעשות - רחוק מהישגיות בהקשר הזה. בית"ר אמנם עושה את העונה הכי טובה שלה (לדעתי) מאז עידן גאידמק, אבל היא נכון לעכשיו רק במקום הרביעי.
וזה מה שחסר לשועה: כדי להיחשב בשורה אחת עם שחקני ליגה גדולים, הוא יצטרך לעשות מה שהם עשו - ולהוביל את בית"ר ירושלים לאליפות. עד אז, עם כל הכבוד ליכולת, זה פשוט לא מספיק.
יש אלטרנטיבות. קנגוואה חוגג נגד שועה ובית“ר (צילום: דני מרון)
למה כן: כי יש לנו עיניים
מאמן בית"ר ירושלים, ברק יצחקי, אמר לאחר ה-1:5 בחצי גמר הגביע נגד מכבי בני ריינה ש"ירדן שועה הוא השחקן הטוב בליגה". יצחקי, כמוני (וזה הדבר היחיד שבו הוא ואני עומדים בשוויון כלשהו), לא אובייקטיבי. אבל אם נתנתק רגע מהסוגייה הטכנית, ונדבר רגע כדורגל - אין בליגה הישראלית שחקן שמצית את הדמיון יותר משועה.
שועה הוא התרחשות בלתי פוסקת. כשהוא מקבל את הכדור ונחה עליו הרוח, דברים קסומים יכולים לקרות - הן ברמת ראיית המשחק, יכולת המסירה הפנומנלית ואפילו ברמת הסיומת לשער שהשתפרה מאוד (בעונת הגביע של 2022/23 היו לשועה רק שלושה שערים, בעונה שעברה הוא טיפס ל-12). הוא שחקן שגורם לדברים לקרות, וזו בעצם הסיבה שאנחנו אוהבים כדורגל, ללא קשר למספרים.
אבל אם אתם רוצים סטטיסטיקה - הנה נתון אחד שכן יעמוד לזכותו. וזה הפער המדהים בין בית"ר איתו, לבית"ר בלעדיו. רק בשבעה משחקים העונה שועה שיחק פחות מחצי שעה - התוצאה? מתוך 21 נקודות במשחקים הללו, בית"ר הוציאה רק חמש (וניצחה פעם אחת בלבד). בית"ר משחקת אחרת לגמרי כששועה על המגרש, וזה בדרך כלל הרבה יותר טוב.
ב-NBA, המושג MVP מורכב מהמילים "Most Valuable Player" - כלומר, השחקן שמביא הכי הרבה ערך לקבוצה שלו. במובן הזה, המשקל הסגולי של שועה בתוך בית"ר של עונת 2024/25 הוא מטורף - כשהוא משחק, בית"ר יכולה לנצח כל יריב. כשהוא לא משחק, היא מסוגלת להפסיד ולהתקשות גם מול קבוצות נחותות ממנה.
סביר להניח שהמנהלת, כמו המנהלת, תתיישר לגבי שחקן שבא מהקבוצה שתיקח אליפות. אבל במבחן העין, הלב, ובעיקר אהבת הכדורגל הטהור - שועה הוא שחקן שאין לו בכדורגל שלנו. ואת זה, עמוק בפנים, יודע גם מי שלא אוהד את הקבוצה שלו.
הצביעו בסקר!