ההתפטרות של אורי מלמיליאן לא מפתיעה אותי. כבר זמן רב שהוא שידר בשפת הגוף וגם באמירותיו שהוא לא ממש רוצה להישאר בבית"ר ירושלים. מלמיליאן לא הצליח - גם בבניית הסגל, גם בגיבוש הרכב, וגם בהקניית שיטת משחק וניצול יכולות השחקנים. הוא לא הצליח, ובעיקר במה שהוא שידר להם.
במשך כל העונה נתן מלמיליאן אמון מוחלט ב"ילדים של בית"ר", בראשות אחיינו אבירם ברוכיאן ועמית בן שושן, והם לא גמלו לו בכלום. כשאתה משדר לשחקן ישראלי שההצלחות הולכות אליו והכשלונות הולכים למאמן, וזה המסר שאורי העביר, אז הכדורגלן ינצל זאת לרעה. הוא פשוט ישחק בלי תחושת אחריות. לא במובן הרשלני, כמו במובן שהוא לא צריך לשאת באחריות על מעשיו וכשלונותיו. כמעט כל שחקני הבית של בית"ר היו חלשים מאוד העונה, כולל אלה שנקראים כוכבים, והם כמעט לא שילמו על כך בזמן ספסל.
כשלונו של מלמיליאן ממשיך בכך שהוא לא הפיק כמעט כלום משחקנים מוכשרים אחרים שהיו לו בקבוצה. ולא מדובר בהכרח בשחקני הבית. ראינו השבוע את סרג' איילי באשקלון מככב, ובבית"ר הוא כמעט לא קיבל צ'אנס. אבל הסיפור הגדול ביותר הוא כריסטיאן אלבארס שהחליט לעזוב, ובעיקר דאריו פרננדס, שהיה השחקן הכי מוכשר בבית"ר, אבל כל הזמן אורי רב איתו ולכן גם איבד אותו ליצחק שום בקפריסין. למאמנים בעולם של היום אין את הלוקסוס לאבד כך את הטאלנטים הגדולים, ובוודאי שלא לאבד שחקן כמו פרננדס בקבוצה בינונית מינוס כמו בית"ר ירושלים.
לאור היכולת שלה, ניתן אפילו לכנות את בית"ר קבוצה חלשה. עצוב שזה מה שנהיה ממנה. ועצוב שאורי מלמיליאן היה חלק חשוב מהכשלון הזה. כבר הוכח אצלנו אין-ספור פעמים ששחקני עבר גדולים לא בהכרח הופכים למאמנים מצליחים במועדונים בהם גדלו ויש לכך סיבות רבות. כמובן שמלמיליאן לא אשם בתופעה, אך הוא בהחלט תרם לה. וחבל.