הנה אבחנה מעניינת: המשחק מול מכבי חיפה הוא המשחק הכי פחות בעייתי שמצפה להפועל תל אביב בפלייאוף. מקור האבחנה הזאת לא נעוץ בעובדה שהדאבליסטית השיגה 6 נקודות העונה מול סגניתה. היא עשתה זאת גם מול מכבי נתניה ובכל מקרה, אין שום השלכה ל-30 המחזורים של הליגה הסדירה על חמשת מחזורי הפלייאוף. צריך גם לסייג ולהגיד שהכוונה היא לפן המקצועי בלבד. כמובן שמשחק עונה בקרית אליעזר נושא עמו עוד שורה שלמה של אלמנטים מנטליים שעשויים להאפיל בחשיבותם על הנושא המקצועי באותו אופן שהופך את הדרבי למשחק בעייתי יותר מהמשחקים מול נתניה או בני יהודה, אף על פי שמכבי ת"א בכושרה הנוכחי טובה פחות משתי היריבות הנ"ל.
אז מדוע בכל זאת לטעון שחיפה היא יריבה פחות בעייתית עבור הפועל מכל אחת מארבע האחרות? באופן אבסורדי, כי היא היחידה שמסוגלת לשחק מול הפועל כמו קבוצה שעדיפה עליה. כלומר, להחזיק בכדור יותר מחצי מהזמן ולתקוף בצורה מסודרת. העניין הומחש בצורה כמעט מושלמת ב-66 הדקות הראשונות של רבע גמר הגביע בבלומפילד בשבוע שעבר. עד האדום שספג משה בן לולו, בית"ר ירושלים יישמה את אותה תכנית משחק שאיפשרה לה לנצח את הפועל בטדי, לאשדוד להוביל עליה 0:3 ובעצם שירתה נאמנה כמעט כל קבוצה שחילצה נקודות מהאלופה בסיבוב השני – להעיף כדורים קדימה. ההגנה של רוני לוי צופפה את המשחק וכל כדור שהרוויחה העיפה בכיוון הכללי של בן לולו ויבואה. הכלל היחיד היה לייצר כדור גבוה מספיק שייתן להם זמן להגיע.
במצב עניינים רגיל, ההגנה אמורה להשתלט על לפחות 80% מהכדורים הללו ולאפשר לקבוצה שמחזיקה בכדור רוב הזמן לייצר שטף התקפי ונוכחות מאסיבית במחצית המגרש של היריבה, שתוביל למצבים ובסופו של דבר לשער. אולם, ההגנה של הפועל לא ממש עשתה את זה. אפילו לא קרוב. בן לולו ויבואה השתלטו על הרוב המכריע של הכדורים, כאשר פרנסמן או באדיר דבוקים אליהם לגב והשיגו יתרון כפול: גם אחזקת כדור שמאפשרת להוריד לחץ מההגנה וגם הוצאה של הבלם מהעמדה שלו, מה שיוצר כמעט אוטומטית חור אליו אפשר להיכנס. התוצאה הייתה שכמו בהרבה משחקים מאז שדוגלאס דה סילבה עזב, הפועל אמנם שלטה בכדור, אבל בית"ר הגיעה ליותר מצבים. האדום השטותי שספג בן לולו הפר את האיזון ויצר יתרון מספרי של שני בלמים על חלוץ בודד. רק אז ההגנה האדומה הצליחה לנטרל את הכדורים הארוכים וליצור שטף של אחזקת כדור בשטח של בית"ר, מה שהוביל לנוכחות יותר מאסיבית ברחבה של הרוש, ובסופו של דבר לאותה נפילה של תמוז ולפנדל. במילים אחרות, גם התחזות מצריכה סוג של מצב.
בעונה הקודמת קבוצות שניסו לשחק על כדורים ארוכים מול הפועל נכשלו לרוב כי הנעת הכדור המסודרת של האדומים הייתה מהירה ותכליתית בהרבה, אבל העונה – יהיו הסיבות אשר יהיו – הכל הולך לאט וקשה יותר והתוצאה היא שהאדומים כבר לא יכולים לגמור משחק בעשר דקות. הם זקוקים לשליטה במשך זמן רב בהרבה וגם אז שום דבר לא בטוח. כל זה נכון למשחק מול כל יריבה שהיא לא מכבי חיפה ובטח לא בקרית אליעזר. בלי שום קשר למצב בו יגיעו שתי הקבוצות למשחק העונה, אפשר לדעת בוודאות כמעט מלאה שחיפה היא זו שתיזום רוב הזמן, תחזיק יותר בכדור ותנסה להכריע. בסיבוב הראשון התבנית הזו הפכה קיצונית בגלל האדום של דני בונדר, אבל גם לפני כן חיפה שלטה וזה מה שעתיד לקרות גם הפעם.באופן כמעט אבסורדי, תבנית המשחק הזו נוחה יותר להגנה של הפועל ת"א כי היא מאפשרת לה להגן עם יותר שחקנים. במילים אחרות, כאשר ההגנה שלך לא מתפקדת כמו שצריך קל יותר לחפות במשחק של שמונה על שמונה מאשר שלושה על שלושה. בצד השני של המתרס, בימים בהם זהבי, ורמוט וידין סובלים מיכולת בינונית ומטה, הפועל גם כנראה לא תייצר עוד יותר מדי התקפות מהסוג שמוטטו את חיפה בבלומפילד ובהחלט ייתכן שמשחק על כדורים ארוכים לתמוז ושהר יהיה יעיל יותר גם מבחינתה.
כל התיאוריה הזאת עלולה להתמוטט מאוד בקלות אם וינסנט אניימה לא יהיה כשיר למשחק. עם כל הסימפטיה לאיתמר ניצן, בכל המשחקים בהם הוא פתח עד כה הפועל לא עמדה תחת לחץ, בטח לא מהסוג שהופעל עליה בסיבוב הראשון. תנאי הכרחי לניצחון בתנאי נחיתות הוא הישארות במשחק מספיק זמן בשביל לעקוץ, ולא בטוח שללא אניימה הפועל בכושר הנוכחי מסוגלת לעשות זאת מול חיפה. אבל, כאמור, ייתכן שזו הבעיה הכי קטנה של אלי גוטמן. לפני כן וגם לאחר מכן הוא צריך לדאוג לנצח קבוצות נחותות מזו שלו ואת זה הוא ישיג רק אם ההגנה שלו תתחיל לטפל יותר טוב בכדורים ארוכים או שההתקפה שלו תחזור להיראות כמו שצריך. יש לסיפור הזה גם צד חיובי מבחינת מאמן הפועל: הוא לא זקוק לשיפור בהגנה ובהתקפה, אחד מהשניים אמור להספיק.