עומד למשפט: מי אחראי על הכשלון האנגלי?

אנגליה. אז עכשיו הוויכוח הוא איזו השפלה היתה יותר גדולה: זו של נבחרת אנגליה בידי ארה"ב החובבנית במונדיאל 1950 (1:0), או זו של נבחרת אנגליה בידי איסלנד הפיצפונת והבוסרית ביורו 2016 (2:1). נטיית הרוב היא ללכת עם הסנסציה של ניס אמש, בעיקר משום שאנשים קרובים אצל עצמם ורוב המתדיינים לא חוו את ה-29 ביוני 1950 בבלו הוריזונטה, אבל צפו מבועתים ב-27 ביוני בניס. אבל האמת העצובה היא שהתשובה לא ממש חשובה. 
 
בשורה התחתונה חלפו כבר 66 (מספר השטן!) שנים בין האסונות הספורטיביים הללו של מולדת הכדורגל – ודבר לא השתנה. המדינה שהביאה לעולם את הספורט הפופולרי ביותר, היא גם זו שמנפיקה השכם והערב סיפורי דרמה, אימה, דכדוך, גיחוך, צער, אבל, קינה וקנאה. אנגליה היא הסופרת הטובה והמרתקת  ביותר של עולם הכדורגל, למרות שאותה כבר מזמן לא סופרים.

הניצחון האמריקני הגדול ההוא במונדיאל הוליד את הספר והסרט "משחק חייהם". גם איסלנד חוותה את משחק חייה ביום שני, אבל לה יש עדיין אפשרות לרשום פרקי זהב גדולים יותר בתולדותיה, כך שההתמקדות כרגע צריכה להיות בניתוח לאחר המוות – כרגיל, בטרם עת אך צפוי מראש – של נבחרת שלושת האריות.

יכול להיות שהפוסט מורטם יותר מעניין ומאתגר הפעם משום שהמחלוקת העיקרית היא על חלקם של השחקנים במחדל, לעומת חלקו של המנג'ר. לטעמי אין הפעם מקום להתלבטות: רוי הודג'סון אחראי לקטסטרופה. הכדורגלנים של אנגליה הם אמנם אלה שלא העבירו את הסחורה, אבל המנג'ר היה במידה רבה אחראי לכך. במקום לסייע להם, הוא הפריע וחיבל.

חרף הניצחון הדרמטי 1:2 על וויילס בדקה האחרונה, הורמו כבר אז גבות במשלחת האנגלית על שיקול דעתו של הודג'סון, והתקשורת התמלאה בטיפטופים על פרנסי התאחדות אנגלים מודאגים. הם ראו מאמן שנצמד לבחירות לא מוצלחות שלו - ג'יימי וארדי על הספסל מול סלובקיה ולמרות השינוי הבולט שחולל מול וויילס, וראחים סטרלינג עם מקום ב-11 למרות שכל תינוק בן יומו ראה שהוא לא מתפקד – מהסס בחילופים ומשנה מערכים וצוות גם אחרי שהוכיחו עצמם (ההרכב שפתח מול איסלנד שיחק לראשונה יחדיו).

בניס הפכה הדאגה לתימהון עם ההחלטה לפתוח שוב עם סטרלינג. לא רק בגלל אי היכולת המוכחת של חלוץ מנצ'סטר סיטי, אלא משום שהילד עבר משבר נפשי רציני בעקבות הביקורות שספג, ובמחנה האנגלי דווח בשבוע האחרון על ניסיונות לטפל במצוקתו ולרפא את דיכאונו, כולל התייעצויות עם עובדים סוציאליים ואנשי הצוות הרפואי של סיטי.

הודג'סון החליט לתרום אף הוא את עזרתו לשיקום הפציינט האנגלי. הוא התעלם מהמצוקה, מהכשירות הנפשית ומהיכולת הפושרת מינוס עד כה – והרכיב את סטרלינג ב-11 הראשונים מול איסלנד. הוא החליף אותה רק אחרי שעה (איומה כמובן). הוא בחר בצרכים של נער הטיפוח שלו, על חשבון טובת הנבחרת. המהלך התמוה הזה הצטרף לבלבול ואי סדר שנטע המנג'ר בשחקניו. אולי אי אפשר להאשים את הודג'סון באחריות גורפת לתצוגות המביכות של וויין רוני וג'ו הארט – הוותיקים האמורים לשמש דבק ודוגמה לצעירים – אבל בהחלט ניתן לטעון כי המדיניות והבחירות שלו תרמו להוצאתם משיווי משקלם, לשחיקה בפוטנציאל שלהם.

משהו רע קרה להודג'סון עם הנחיתה בצרפת. האם הלחץ הכריע אותו? הציפיה? החשש? מכל מקום, התנהלותו בטורניר היתה של מישהו שאיבד את הצפון. שזכה בסטרלינג אבל הפסיד את היורו.

איטליה. רחמים לא ידע. וכמוהו – גם כותב שורות אלה. זה המקום להכות על חטא ולבקש סליחה ומחילה מנבחרת איטליה וצאן מרעיתה. לא ידעתי מיהי, מהי ולמה היא מסוגלת. המציאות טפחה לי על הפנים עם המון הדר, פאר ויופי, ותוך נגינת "אהבה בכחול".

התייחסתי לנבחרת איטליה, גם מעל דפים אלה, כיחידת עורף מנוסה ועיקשת, המביאה לשדה הספורט את מיומנויות הלחימה. ראיתי רק את קייליני, בונוצ'י, ברצאלי ובופון. זלזלתי בקישור נטול וראטי ומרקיזיו, ובחוד המבוסס על פלופ אינטרי מתאזרח (אדר), מזדקן בולונזי שלא מצא מקום בפרמיירליג (ג'יאקריני), ופלה אחד שהוא הרבה יותר גרציאנו.

לא הצלחתי לאתר בסקוודרה אזורה השראה. לא ראיתי את זה בא. האמנתי שעם הגנה מופלאה אפשר להגיע לנוקאאוט בכדי לחטוף נוקאאוט. התנשאתי. עד שהתנסיתי. המופע של איטליה נגד ספרד אתמול היה פסטיבל פוקח עיניים. בשלבים רבים של ההתמודדות שיחקה איטליה טיקי-טאקה. הכישרון שלה זלג מכל אגף ופינה, ובצדק פינה את הבמה מאלופת היבשת. זו היתה איטליה אופה ויפה, מלכת יעילות ומיס יוניברס גם יחד. ככה אפשר  לזכות לא רק בכתר, אלא גם בשלל מחמאות והצדעות שאני שמח לייצר. הבעיה היחידה כרגע היא חבריי ועמיתיי אוהדי איטליה, שבשעות האחרונות גודשים אותי בתחינות להמשיך ולמתוח ביקורת על נבחרתם, להשמיץ ולהתגולל. מבחינתם, זוהי ברכה שכבר הוכיחה עצמה. אז מכיוון שיש לי חוב אליהם, הנה בבקשה: איטליה חלשה מכדי להציק לגרמניה ברבע. היא תעוף.

זהו, אני את שלי עשיתי.