שעת צהריים מאוחרת ובמסלול המירוצים בערד נושבת רוח מקפיאה. אין לי מעיל, אני מת מרעב וכבר לפחות שעתיים אני חייב להשתין, אבל אחרי שמנהל המסלול, איתי אלון, הסכים לפתוח עבורי, ורק עבורי, אין לי שום כוונה לבזבז זמן על שטויות, הפיפי יחכה.
אני אמנם לבד על המסלול אבל קהל דווקא יש לי והוא מורכב משני נערים ושני ילדים, ארבעתם בדואים מהסביבה. הם מארגנים לעצמם מקומות ישיבה על צמיגים ישנים וניכר שהשואו הממשמש ובא יהיה ההיי-לייט הבידורי של השבוע. הערבית שלי רחוקה מלהיות משהו אבל ממה שאני מצליח להבין הם ראו מתישהו קמארו על המסלול ומתדיינים בשאלה האם ה"ז'אגואר" היפיפיה הזאת תהיה יותר מהירה מהאמריקאית השרירית. מצד שני עם הערבית שלי יכול להיות שהם בכלל דיברו על ספר הג'ונגל.
אני עולה על המסלול לשתי הקפות איטיות להכרת העיקולים ואחר כך מתחיל לצבור ביטחון ומהירות. המסלול קצר - 1.6 ק"מ, מאוד מפותל ומקשה על פיתוח מהירות, אבל החתול הגדול מרגיש אספלט חופשי מאיומי משטרה ותנועה, ובסיוע מצב ספורט (פלוס הלחצן שמשחרר את האגזוז מכבלי הדציבלים המורשים), מותח שרירים ומספק את כל מה שצריך ליום מסלול מוצלח - מגרגורי מנוע אדירים, דרך החלקות זנב שהונדסו בקפידה להישאר תחת שליטה ועד לסירחון של ברקסים וגומי.
אני מסיים 8-9 הקפות ועוצר על יד הקהל למנוחה קצרה. למרבה אכזבתי אין מחיאות כפיים אלא רק מבטים משתאים שאני מבין כ"אם הייתה לי כזאת מכונית בחיים לא הייתי מתעלל בה כך", שאיתם אני דווקא יכול להזדהות. אני מותח קצת את החוליות הרגיזות לוקח כמה שלוקים מהמים וחוזר לחתול.
"מישהו רוצה להצטרף?" אני שואל את הארבעה. יש איזה שתי שניות של מבוכה אבל אז אחד מהם צועק "אנא, אנא", קופץ מהצמיג שלו ונכנס לאוטו. לוקח חצי דקה של המתנה סבלנית עד שמתברר שבפזורה הבדואית עוד לא שמעו על חשיבות חגורת הבטיחות, אבל אחרי שהפינה נסגרת, אנחנו ממריאים לכמה סיבובים. כשאנחנו מסיימים הנער השני מסתכל עלי בעיניים כל כך עצובות שאני מסמן לו עם הראש והוא קופץ פנימה לשידור חוזר עם החגורה. אנחנו יוצאים להקפות שלנו והפעם, בגלל שהבחור מדבר עברית סבירה, אני גם מסביר מה בדיוק אנחנו עושים בסגנון של מדריכי הנהיגה באירופה, שזה אומר צעקות ברוח "גז, גז, ברקס, ברקס חזק, לא לסובב לא לסובב, עכככשששיווו".
אני לא יודע אם זה הקול שלי, הנהמות מהמנוע, או המהירות שעכשיו היא כבר די ניכרת, אבל אחרי שלוש הקפות אני קולט שהבחור קיבל גוון ירקרק בהיר שמפחיד אותי יותר ממארב לייזר של משטרת התנועה, ואם הקיאו לכם פעם באוטו, לא צריך להסביר למה. אני מסלק את הרגל מהגז, זוחל לפיט וכמעט דוחף את הבחור החוצה. אני חייב להודות שגם הבטן שלי די הפוכה. "נו איך בהשוואה לקמארו?" אני מתעניין אחרי שהאקסודוס מסתיים בשלום. "וואלה" עונה הירקרק, "הז'אגואר יותר מהר".
מתחילים בעשרים קמ"ש ומשם ממריאים
לא דומה לשום מכונית אחרת
רקע ושורשים
שורשיה של היגואר F-TYPE הולכים לא מעט זמן אחורה וכמיטב המסורת הבריטית אפשר להתווכח אם גרסת הקונספט הראשונה הוצגה כבר בשנת 2000 (!) או שבעצם רק ב-2011. כך או כך ה-F-TYPE הסדרתית הראשונה, בגרסת קבריו, עלתה על הכביש ב-2013 וגרסת הקופה הצטרפה שנה מאוחר יותר. במהלך השנים הללו זכתה המכונית לכמה עדכונים כשהאחרון שבהם, שהוא בעצם הסיבה למבחן הדרכים הזה, היא גרסה עם מנוע מוגדש של 2.0 ליטרים ו-300 כ"ס, מנוע שנועד לשפר עמדות מול עדכוני התקינה האירופית הירוקה.
המנוע הקטן (האחרים הם בנפחים של 3.0-5.0 ליטרים ובהספקים של 340-575 כ"ס) אחראי גם לתג מחיר של 575 אלף שקלים, וכמעט הוספתי כאן את המילה "בלבד", שכן הגרסה הבאה עולה 150 אלף שקלים יותר.
יצא לי לפגוש את F-TYPE בעבר, ואפילו לנהוג עליה בחטף על מסלול בגרמניה, אבל מבט ראשון בחניה בכל זאת מצליח להמם אותי, ואני לא בדיוק מאלה שמתרשמים מעיצוב. למרות כל השנים שחלפו מאז ירדה לראשונה מפס הייצור, ה-F-TYPE עדיין עוצרת נשימה עם יופי שבעיני הוא על זמני לא פחות משל הסבתא-רבתא שלה, ה-E-TYPE שממנה ינקה השראה. אפשר לחפור על זה עד אינסוף אבל נראה לי שמבט אחד בתמונות יחסוך כאן אלף מילים ולכן רק אסכם ואגיד שמשום זווית או פינה, ה-F-TYPE לא דומה לשום מכונית אחרת ושבחיים היא אפילו יותר מהממת מאשר בצילומים.
https://www.youtube.com/watch?v=g4YhthO5f-Q
יחידות התאורה האחוריות משלימות את המראה המרשים
אני פותח את הדלת, נוחת על הכיסאות הנמוכים והקשים, וכמעט מיידית מקבל איתותי מחאה נוקבים מ-L4 ו-L5, שתי החוליות הרגיזות שלי. מזל שאני יחסית רזה ולא גבוה במיוחד כי עם עוד 6-7 ס"מ לגובה/לרוחב סיכויי הכניסה היו מצטמצמים דרמטית.
תא הנוסעים נראה נפלא עם ריפוד עור דו-גווני כתום-שחור, לוח מחוונים אנלוגי, כפתורי רטרו, מערכת סאונד מצוינת וגם כמובן מסך דיגיטלי במרכז. מהצד השני של המשוואה התא נעדר לחלוטין פינוקי יוקרה ומשדר תכליתיות בסגנון "יאללה תתניע, אנחנו פה בשביל הנהיגה, לא בשביל מסאז' בכיסאות". יש קסם לא מבוטל בהתמקדות בנהיגה אבל באותה נשימה אני חייב לציין שתמורת כמעט 600 אלף שקלים ממיטב כספי הייתי בכל זאת מצפה לעוד כמה תוספות.
הפער הזה בין המחיר לאבזור קיים גם בפינת הבטיחות שכוללת בלימה אוטונומית, התראת שטחים מתים במראות הצד והתראה על סטייה מנתיב. יכול מאוד להיות שבמקרה הזה רשימת תוספות הבטיחות מצומצמת בהשוואה למקובל במכוניות בספירות המחיר הללו בגלל גילה של המכונית, אבל בשורה התחתונה זה לא באמת משנה.
תשכחו מג'יפונים
אחרי תקופת נהיגה עמוסה בג'יפונים, סדאנים ויתר גלגלי יום יום, יש משהו כמעט מטלטל בשעות הראשונות מאחורי ההגה של מכונית ספורט אמיתית. זה מתחיל בחוסר הנוחות שהוא אינהרנטי לסגמנט עם ישיבה נמוכה, חלונות קטנים, צפיפות מול ההגה והכי מציק הנוקשות הכללית שמטלטלת אותך על היצירות של מע"צ; אבל כל זה מתנדף בשנייה שהכביש קצת נפתח ומתברר כמה הכל חד ומדויק - השילדה, ההגה, ההיזון החוזר מהכביש - כמה כל זה מחובר אלייך ואיזה כיף החבילה הזאת מספקת.
אני מתחיל את היום בירידות מירושלים לים המלח ואז בכמה עשרות קילומטרים לאורך כביש 90. הראשון לבלוט הוא המנוע: עם 2.0 ליטרים ו-300 כ"ס, לא הייתי נוטה לחשוב שהוא יהיה כוכב אבל המהנדסים הבריטים עשו איתו נפלאות; מגדש הטורבו מייצר רצועת מומנט עבה ובשרנית, 40 קג"מ בין 1500 ל-4500 סל"ד, שנותנת למכונית דחיפה ראשונית משמעותית; אבל מה שיפה במנוע הזה הוא שגם בהמשך הוא "נושם" היטב וממשיך לבעוט בנחרצות ממש עד הקו האדום אי שם אחרי ה-6000 סל"ד.
כל אורוות הסוסים הזאת זורמת לגלגלים האחוריים דרך תיבה אוטומטית בת 8 הילוכים שלא ממש התעלפתי ממנה. בצד החיובי אני יכול להגיד שהיא עובדת נפלא בנסיעות 'רגילות' ובפקקים (וזה לא מעט מול האלטרנטיבות כפולות המצמדים שעדיין קצת מתקשות בזה) ובשלילי שהיא קצת איטית כשהאדרנלין זורם. וחשוב להדגיש שב'קצת איטית' אני לא משווה את זה לתיבה של מזדה 3 אלא ל-PDK של החברים מבית פורשה.
תא נוסעים נאה אך עבור 600 אלף שח אפשר יותר
תא נוסעים מעט מיושן המצריך רענון
המהנדסים של יגואר עשו נפלאות עם מנוע שני הליטרים הצנוע
אני מגיע למחסום מצוקי דרגות, מבלה 20 דקות בצילומים ושאלות עם החיילים, הפעם תותחנים חמודים שמאיישים אותו ("כמה היא סוגרת?"), ואז מטפס לכיוון מצוקי דרגות. זה כביש של קילומטרים בודדים אבל שילוב אכזרי בין עיקולים לשיפועי צד מבטיח לחשוף כל נקודת תורפה ששילדה יכולה להסתיר. החתול מתמתח, מהמהם קצת ועף למעלה בלי לקחת שבויים. כן, הוא היה יוצא נשכר מחיסכון של כמה עשרות קילוגרמים במשקל, והגיר לפעמים איטי יחסית לצרכים, אבל זה יחסית בשוליים והקצב בהחלט מרשים.
אני לא יכול להגיד שהופתעתי מהיכולות הגבוהות - בסגמנט הזה כל דבר שהוא פחות מטוב מאוד היה נחשב לכישלון. מה שכן הפתיע אותי היה עד כמה היגואר הזאת חדה ויותר מכך - הדיוק של הכיול ההנדסי-טכנולוגי; כך למשל במצב הספורט החתול מאפשר החלקות זנב, ועד כאן זה די סטנדרטי. מה שפחות סטנדרטי זה שהוא מדייק מאוד בהגדרת הנקודה (שרחוקה מלהיות קיצונית) שבה הוא לוקח חזרה את השליטה, סוג של 'בקרת דריפט' אם תרצו, וזה כבר הרבה יותר מורכב. יותר החלקות? תמיד אפשר לנתק את בקרת האחיזה ולקבל מנות גדושות אדרנלין.
שלושה סבבים על הכביש הקטן הזה ועם קצת סחרחורת אני ממשיך דרומה לסדום ערד, המלך הבלתי מעורער של כבישי הנהיגה המקומיים. באמצע השבוע בצהריים הוא פנוי כמעט לחלוטין מתנועה או ממשטרה ורק האנדרטאות הרבות להרוגים הרבים בתאונות דרכים צובטות את הלב וגורמות לי להוריד קצת את הקצב. בואו נסכם את זה כך: אם יש לכם F-TYPE לכמה שעות סדום-ערד הוא מסוג הכבישים שבשבילם היא נוצרה.
שימושית?
אני ממשיך למסלול בערד ואחריו עולה על הכבישים העמוסים צפונה חזרה לתל אביב. בדרך הביתה, בפקקים שמתחילים 40 ק"מ לפני גוש דן, אני חושב לעצמי שב-8-9 שעות של נהיגה עברתי בכל הסוגים האפשריים של כבישים ושהחתול תפקד היטב על כולם. המילה "שימושי" מתגנבת לראש ומזכירה לי שהבטחתי לאישתי לקפוץ לרמי לוי לקנות 5-6 שישיות של מים מינרלים, רק שאני לא סגור על זה שהבגאז' יכול להכיל אפילו שישה בקבוקים בתפזורת. בקיצור, עזבו שימושיות ובואו נדבר על רגש.
גם מרחוק היא נראת נפלא
תא המטען. זה רק נראה גדול
ה- F-TYPE בגרסה הנוכחית לא מושלמת בכל מה שנוגע לבטיחות, לאבזור, לגיר ולמשקל, אבל למרות זאת אהבתי אותה, אפילו אהבתי אותה מאוד. משהו במשוואה שבבסיס החתול הזה - מכונת נהיגה יפיפיה וכיפית, נטולת שטויות מיותרות ובלי עודפים מעיקים של טכנולוגיה - מתחבר ישירות לאידיאל ההיסטורי החמקמק של 'מכונית הספורט הבריטית' ומאוד מדבר אלי. זה קצת אחרת ממרוץ הטכנולוגיה שמנהלים הגרמנים בסגמנט, מהאקזוטיקה של האיטלקים ומהראש היפני. ולקצת אחרת הזה יש המון המון קסם. המון. אז בואו נסכם את זה כך: אלוהים, נצור את המלכה ואל תשכח גם את החתול שלה.
יגואר F-TYPE
מחיר: 575,000 שקלים
מנוע: 2.0 ליטר מוגדש טורבו
הספק: 300 כ"ס ב-5500 סל"ד
מומנט: 40 קג"מ 1500-4500 סל"ד
מהירות מירבית: 250 קמ"ש
0-100: 5.7 שניות
מימדים (ס"מ): 448*131*162
משקל: 1525 ק"ג