סקוטלנד: לא להיט בכדורגל, אבל מהפכנים בכביש ועל מסלול המירוצים

אם תשאלו כל חובב כדורגל מי הוא הכוכב הגדול ביותר שיצא מסקוטלנד, סביר להניח שלא תמצאו אותו בשורותיה של הנבחרת הנוכחית של 2018-19. את האגדות שהיו באמת ולבשו את החולצה הכחולה/ירוקה של סקוטלנד אפשר לסמן רק אם חופרים עמוק בהסטוריה של הענף; אלו היו דמויות עם משקל שחגו בצמרת ועיטרו את כותרות העיתונים הגדולים בימים עברו: קני דלגליש, בילי מקניל, ג'ימי ג'ונסטון ויש מומחי כדורגל בגלזגו שאומרים בלי להתבלבל שהשחקן הטוב מכולם היה דניס לאו, שהיה אחד מהחלוצים המבריקים ביותר של מנצ'סטר יונייטד בין 1962-1973.

בענף המוטורי, להבדיל, לא חסרים כישרונות שהתבלטו על פני כמה עידנים, בשורה ארוכה של סבבי מירוצים ועל רצף תקופות מעצבות - החל בראלי, מירוצי מכוניות תיור, מירוצי סיבולת וגם פורמולה 1. שמות מוכרים? על קולין מקריי שמעתם? ג'ים קלארק? ג'קי סטיוארט? דיוויד קולת'ארד? דיוויד לסלי? פול די רסטה? דריו פרנקטי? אלן מקניש? אוקיי, אז לאדם הממוצע הם לא ממש מצלצלים מוכר אבל קחו את המילה שלנו - לא חסרות דוגמאות שמוכיחות שהסקוטים יודעים לנהוג הרבה יותר טוב מכפי שהם יודעים למסור את הכדור או לבעוט אותו למסגרת.

והייתה גם יצרנית רכב אחת בולטת

אחרי שמרצדס גלגלו החוצה את המכונית הראשונה בעולם (שקולעת להגדרה "רכב"), לא מעט יזמים קטנים וחברות ניסו לרכוב על הטרנד החדש ולהמציא פרשנות מוטורית לכרכרות וסוסים. בתקופה שבה לא היו כבישים סלולים או דרכים כבושות שיכולות להוביל כלי רכב בבטחה, מהלך כזה דרש דמיון מפותח ומוח שמכיר את המגבלות הכלכליות והסיכון שכרוך בחדירה לתעשייה שנמצאת בחיתוליה.

סקוטלנד לא ממש הייתה על המפה המוטורית עד שלהי שנות ה-90 של המאה ה-19. אבל כמו שנהוג לומר בתפניות עלילתיות הכול השתנה ביום סגרירי אחד בסקוטלנד בו קם אדם אמיץ ומלא תושייה וחלם להתחרות עם הגדולים; היה זה מהנדס מכונות ואב בית בשם אלכס גוון שהחליט להפוך את המוסך הפרטי שלו לחברה בשם 'האוזייר הנדסה' - ולהמר על ייצור מכוניות.

גוון קרא לחברה המתהווה שלו 'ארגייל' ב-1899, אבל בגלל שלא היו לא שום נכסים לעבוד עליהם מלבד חלקי חילוף של מכוניות אחרות, הוא לקח פלטפורמה של רנו והלביש עליה מנוע של דה-דיון עם הספק מרבי של 2.5 כ"ס ביום טוב וכינה אותה Voiturette, שהוא למעשה מונח גנרי ששירת את תעשיית הרכב כדי לתאר רכב קטן-מידות. במשך השנים שלאחר מכן הוא פיתח עוד מכוניות ובהספקים גבוהים יותר עם 5, 8 ו-10 כ"ס וצבר לעצמו שם בסקוטלנד כיזם מוצלח, למרות שהוא זכה לביקורת בעקבות תיבת ההילוכים המוזרה שלו שמסלול הבחישה של המוט בתמסורת נבנה בצורה של T, עם רווח נפרד לכניסה להילוך אחורי – מה שגרם להרבה תקלות בתפעול שלה.

 העידן השני והשלישי

דווקא בשיא הצלחתה עם מכסת ייצור של קרוב ל-1,000 יחידות בשנה, גוון נפטר ב-1907 והחברה נקלעה לתהליך של פשיטת רגל ב-1908, לאחר שלא הצליחה לעשות את הקפיצה הטכנולוגית בין סדנה פרטית לחברה גדולה. רק ב-1910 הותנעה מחדש על ידי יזמים פרטיים תחת השם 'ארגייל בע"מ' והפיקה סדרה של מכוניות חדשות, חלקן מהפכניות כמו ה-15 ה'מעופפת' (בתמונה הראשית) והייתה חתומה גם על פטנט היסטורי - המצאת מערכת בלימה לכל ארבעת הגלגלים. חלק מהמכוניות אף שירתו בהצלחה את ענף המוניות בניו-יורק על ידי חוזים רווחים, אבל כל ההישגים הקטנים הללו לא מנעו שוב את גסיסתה הכלכלית והיא נמכרה לצי הבריטי שגייס את מפעלי הייצור לטובת פיתוח טילי טורפדו למלחמת העולם. מידי פעם בפעם צצו מכוניות כאלה ואחרות שיצאו מרצפת משנה של המפעל, אבל את ההופעה הרשמית האחרונה עשתה במסגרות ראווה באנגליה בסוף שנות ה-20, עד נעילת הדלתות ב-1932.

ארגייל הייתה קבורה מתחת לאדמה קרוב ל-45 שנה, עד שב-1975 נהג המירוצים ומהנדס מערכות טורבו לכלי רכב, בוב הנדרסון החליט לעשות מחווה ליזמים הסקוטים ופיתח על מכלולים אקלקטיים מכונית ספורט GT שפשוט נקראה בפיו 'ארגייל-GT'. בניגוד לקודמיו הוא ניסה לייצר יש מאין - תכנן את המכונית על שלדת צינורות עצמאית וגוף מפייברגלס עליו שרטטו נוסח איטלקי-בריטי. זו הייתה מכונית יחסית גדולה – 4.67 מ' לאורך ורוחבה כמעט 1.9 מ'. בפנים, תא הנוסעים היה דל עד עירום עם סידור הושבה ל-4 אנשים, כראוי לאדם שגדל על מסלול המירוצים ורוצה לשמור על משקל נמוך ככל הניתן (1.5 טון עם נהג). באגף הבוכנות, הנדרסון שקל בתחילת הדרך להשתמש במנוע טורבו של סאאב בלבד, אבל הוסיף גם שמונה צילינדרים של רובר וכן מנוע ששה צילינדרים של רנו ו-פיג'ו. לכך הוסיף תיבת הילוכים 5 מהירויות ידנית ו-מתלים שהגיעו מטריומף. מהירותה המרבית של המכונית עם המנוע הבכיר ביותר עמדה על כמעט 258 קמ"ש.  

שש שנים מייגעות המתין עד שהחליט להפוך את דגם האב-טיפוס לרכב בייצור מוגבל - 12 יחידות של ה-GT ארגייל הוצגו לציבור ב-1983, והנדרסון גבה תמורת כל אחת בסביבות 25-30 אלף לירות שטרלינג. רק לשם השוואה, לוטוס אספרי נמכרה בתקופה זו במחיר של 18 אלף לירות שטרלינג ופורשה 911 קאררה קרוב ל-21 אלף לירות שטרלינג בלבד. ואולם, עם עלויות פיתוח גבוהות, מתחרים מבוססים ומחיר אסטרונומי החברה שרדה רק עד שלהי 1989 ושוב ננעלה, הפעם סופית.   

 הסקוטים לא רואים אף אחד ממטר

הסרט 'טריינספוטינג' מ-1996 מגולל את סיפורם של קבוצת צעירים סקוטית תלושה שמחפשת את משמעות החיים בסמים, פשיעה ולפעמים גם בהתבוננות ברכבות חולפות. באחת הסצנות הכי פחות ידועות כנראה, עומדת החבורה ליד תחנה באזור נידח ומדברת על אוויר גבעות צלול והשדות המוריקים לרגלם של ההרים הדרמטיים באי. רנטון (יואן מקרגור, סקוטי בעצמו) לא מבין את פשר ההערצה של חבריו למדינה ומיד פוצח במונולוג חתרני על מה זה להיות סקוטי: "הכי חרא בעולם. אנחנו התחתית של התחתית. החלאות של כדור הארץ. הזבל הכי גדול שנפל על בני האדם. אנחנו נשלטים על ידי חדלי אישים... זה מצב חרא וכל האוויר הצלול בעולם לא ישנה זאת". במאי הסרט, דני בויל, סיפר כי ניסה לשקף את הלך הרוח של הקהילה הצעירה בסקוטלנד בצורה קצת מוגזמת, אבל גם הוא הסכים שלפעמים הם לא מעריכים את עצמם כראוי. 

אולי ישראל תשיג היום (שלישי) נצחון נוסף על סקוטלנד, אולי נחלנו תבוסה, אבל כך או אחרת דבר אחד בטוח ויאמר לזכותם של היריבים שלנו: האומה הסקוטית אולי לא מצטיינת בכדורגל, אבל התרומה שלהם לאנושות לא נמדדת בשערים אלא בכל היבטי החיים; בזכותם למשל יש לנו אנטיביוטיקה! את הבלש הספרותי הגדול מכולם שרלוק הולמס, והם אפילו חתומים על המצאת גולף (הספורט, לא המכונית) ושיבוט הכבשה דולי ב-1996. חוץ מזה, שון קונרי הוא סקוטי, ואם יש לכם ביקורת רעה על ג'יימס בונד הגדול מכולם אז אתם באמת חיים בסרט.