מכונית השנה של צוות "עולם הרכב"

מכונית היא בחירה אישית. היא גם בחירה של גיל. בחירה של צרכים וגם של הסתכלות מפוכחת לתוך המציאות היומיומית. פעם בשמיטה, אנחנו רשאים לעקם קצת את המסגרת וזה בדרך כלל לטובת סיכומים חגיגיים; כלי התקשורת מורידים הילוך ומנסים לסמן את המכונית שהכי קלעה לטעמם ב-12 החודשים האחרונים. היא יכולה להיות כל דבר עם ארבעה גלגלים והגה, החל מרכב קיצוני, רכב 4X4, מכונית פאר משוכללת, ג'יפון, טנדר, מכונית ספורט מיוחדת וכדומה. חשוב גם שתהיה לה אמירה מסוימת. בקיצור, זה נחמד להצביע על הפייבורטיות שלנו אבל לא תמיד קל לבודד את הכוכבות שמדברות לקהל הרחב. קבלו את המצטיינות של כתבי המערכת, לשנת 2018.

בועז קורפל

תוצאות החיפוש בגוגל אחרי וולוו XC40 מעלות 13.5 מיליון דפי אינטרנט. נתון מרשים עבור מכונית שמיועדת לקהל בעיקרו באירופה המערבית, סקנדינביה וגם בארה"ב וישראל. יש יריבות חזקות וטובות מאוד בעיקר מגרמניה לרכב הזה, אבל XC40 נולדה אל תוך הזירה הכי לוהטת של תחום הרכב העולמי, זירת הפרימיום קומפאקט קרוסאובר. אחרי שראינו הכול בתחום העיצוב ואיכות הגבוהה, הייתה זאת XC40 שגרמה לנו להבין שלא מדובר בעוד מכונית אלא באחת שבאה לגנוב את התואר של מלכת השכבה, ולא מלכת הכיתה.

נתונים טובים מחייבים יסודות חשובים: עיצוב יצירתי, פלטפורמה חדשה, שימור מוטיבים וגם קצת תשוקה שיכולה להמיס קרחונים שבדיים בקצוות שלהם. בנוסף לאלה, הוסיפו בוולוו מימד שלא קיים באף אחת מאחיותיה הגדולות והוא תג מחיר נמוך משמעותית, מה שמנגיש אותה ומאפשר להרבה יותר נהגים להכניס הביתה את המפתח השבדי החכם של וולוו.

הגרסה הכי מרתקת היא T5 בגימור R-Design. מוצאים בה את מה שנהגים מחפשים ב-SUV מודרני. שני גוונים בצביעה החיצונית שמחמיאים לה באמת. הפרופורציות שתופסות את העין והתחושה שהיא יפה בכל זווית שמביטים בה. בגרסה המדוברת שוכן גם מנוע ראוי בנפח 2.0 ליטר טורבו בהספק תלת ספרתי של 250 כוחות סוס ותגובה מהירה לדוושת התאוצה שמטיסה את הפרחחית השבדית ל-100 קמ"ש בשש שניות בקירוב דרך תיבת הילוכים אוטומאטית רגילה בת 8 מהירויות. איכות הנסיעה וההנאה מהנהיגה הן ביחס ישר לעיצוב וזה למעשה מה שמחבר סופית את הקצוות.

המכונית מטעה ביחס לגודל שלה. במבט חיצוני היא משדרת קומפקטיות אולם בתוכה התחושה היא מרווחת הרבה יותר והגג הפנורמי מוסיף המון אור לתוך חלל הרכב וזה מעצים את התחושה של המרחב. תא הנהג הוא העתק צנוע של האחיות הגדולות על כל המשתמע מכך החל בלוח השעונים, פתחי המיזוג האנכיים וגם צג המגע האנכי ששולט על מערכות הבידור והניווט של הרכב ועל שאר תפריטי הטלפון ומערכת השמע שכאן היא צנועה יותר ומציעה פחות רמקולים מאשר בקרוסאוברים האחרים של וולוו אם כי האיכות גבוהה.

גרסת R-Design היא היקרה מכולן ומציעה גם מערכת הנעה כפולה, אבל למען האמת, גם הגרסאות הצנועות יותר ברמה T4 עושות את העבודה בצורה נפלאה. המתלים הקשיחים של ה-R-Design גובים את מחירם בתחום הנסיעה הרכה בעיר אבל מחזירים אהבה לחובבי הביצועים בכבישים הבינעירוניים ובפיתולים המהירים. וולוו אולי לא היו הראשונים שניסו להנגיש את איכויות הפרימיום לקהל רחב יותר, אבל הם בהחלט אלה שהצליחו בכך יותר מאאודי כמו למשל Q2 או BMW שעושים זאת עם ה-X3 וגם מרצדס בדמות ה-GLA. בקרוב נקבל ניסיונות נוספים ללכת באותו כיוון מצידה של קדילאק עם דגם XT4 ולקסוס שתציע את ה-UX. האתגר עבר אליהן כי הג'יפון של וולוו הוא כבר לא רק מפתח שוודי, הוא מפתח גלובלי.

וולוג מיוחד: וולוו XC40 בישראל

כפיר כשריאן

זאת לא הייתה משימה פשוטה לבחור את מכונית השנה שלי מבין עשרות רבות של מתמודדות ובניהן כמה מאוד בולטות. הבחירה שלי ביגואר I PACE נשענת על משפט שכל סטודנט בשנתו הראשונה בחוג לתקשורת מכיר: "המדיום הוא המסר". על המשפט הזה משנת 1967 חתום מרשל מקלוהן שטען כי המכונה, ולא מוצריה, היא זו שמשפיעה על תפיסותיו של האדם בעידן המודרני ובמקרה שלנו - לא המכונית היא הסיפור אלא הגישה שהיא מביאה. היגואר I-Pace שהוצגה לראשונה בשנת 2016 בתערוכת לוס אנג'לס מייצגת בעיני את הנקודה בזמן שבה יצרניות רכב רבות יורדות מהגדר ומדלגות אל שלב הביצוע יחד עם המעבר של מדינות רבות בעולם שפועלות להקמת מערך תשתיתי שיקבל אחת ולתמיד וללא היסוס את העידן החשמלי אל חיקו.

הגדלת טווח הנסיעה שמאפשר לבעלי מכוניות חשמליות לעשות שימוש במכונית מחוץ למרכזי הערים הוא המסר העיקרי שמביאה ה- I pace. זה נכון שטסלה הייתה הראשונה להציג את היכולות הללו לפני מספר שנים, אך באותם ימים טסלה הייתה מחוץ לזרם המרכזי והחלום הגדול יכול היה להפוך בן לילה לחלום בלהות כמו טכנולוגיות רבות אחרות שנקברו בדפי ההיסטוריה ולכן כולם כולל הצרכנים הביטו בה בחשדנות ולא מיהרו לאמץ אותה.

לשיטתי המעבר של ה- I pace מבמת התערוכה לפס הייצור ובזמן כה קצר הוא זה שהטה את הכף לעולם תחבורתי חשמלי ואולי זה שישנה תפיסות עולם ישנות בקרב הצרכנים ויאפשר לעוד ועוד טכנולוגיות מתקדמות ושיתופיות לחדור לחיינו. המשימה של יגואר לא הייתה פשוטה: מצד אחד מכונית חשמלית מלאה עם כל המגבלות ההנדסיות ומצד שני שמירה על ערכי המותג שבעצמו עבר שינויים מרחיקי לכת בשנים האחרונות. אני חושב שה- I pace מצליחה לגעת בכל הממדים הרלוונטיים: טווח נסיעה מרשים (גם אם תאורטי), איכות ויוקרה בתא הנוסעים ואולי הכי חשוב ביצועים. לא רק 0-100 אלא גם לגרום למכונית להסתער על פניות ללא חשש מעודף משקל שמגיע עם מארזי הסוללות הכבדים. עבורי ה- I pace היא יותר ממכונית שנוסעת מנקודה לנקודה. היא מסמלת שינוי תפיסתי שישפיע לא רק על התחבורה בעידן המודרני אלא גם על עוד תחומים שישפיעו על כולנו.

וולוג מיוחד ליגואר I PACE:

אייל אברהמי

2019 כנראה תהיה שנת המכונית החשמלית. נכון, מכוניות חשמליות מסתובבות על הכבישים כבר כמה שנים טובות - נהגתי לראשונה באחת מייצור סדרתי כבר לפני תשע שנים ולא בדיוק הייתי הראשון - אבל בכל זאת מסתמן שהפריצה ללב הקונצנזוס המוטורי והצרכני קרובה. והכוונה היא לשילוב בין השלמה של היצרנים שבעבר לא אהבו את הרעיון שלשם זורם העתיד, בשלות טכנולוגית, שיפור השימושיות, פריסת תשתיות (בעולם, אצלנו עדיין לא) ודחיפה של הרגולטור. ואם 2019 היא שנת החשמל אז רק מתבקש לבחור למכונית השנה איזו חשמלית חדשה, נוצצת ועתירת טכנולוגיה - אודי eTron או יגואר iPace, למשל. ואם לא נוצצת אז שתהיה לפחות חשמלית 'עממית' כמו הניסן ליף החדשה או הרנו זואי המחודשת, ואפילו היונדאי איוניק החשמלית שאמנם הושקה כבר מזמן אבל אלינו תגיע בתחילת השנה הבאה ותנסה לרכב על הצלחת האחות ההיבדרידית, מלכת המכירות הישראלית של 2018.

קשה להתווכח עם הרציונל החשמלי הזה אבל עם כל הכבוד להיגיון אני לא יכול לתת את התואר שלי לאיזה יצור הייטקי מפונפן שחי על בטריה כשלזירה נכנס בשקט בשקט דגם שלפני שנתיים לא הייתם מצליחים למצוא אף אחד שיהמר אפילו 20 שקלים על עתידו. ואם חושבים על זה, אז מי בעולם המוטורי שלנו, שמוכתב על ידי רואי חשבון וגיליונות אקסל קפדניים, מספיק אידיוט כדי להמר על שלדת סולם, מנוע עם 102 כ"ס צנועים, עיצוב שביום טוב אפשר להגיד עליו שהוא מוזר והילוך כוח שמשולב בידית שהגיעה מוויליס מודל 41'? ובכלל מי צריך רכב שטח ב-2019? הבו לעם לחם וג'יפוני כאילו והוא יצביע ברגליים.

אם הגעתם עד כאן בטח כבר הבנתם שהכוונה היא לסוזוקי ג'ימיני החדש, היורש של קודמו המיתולוגי ששרד בייצור 20 שנה (!!!). לא העיצוב שלו הופך אותו לכל כך מיוחד, לא ביצועי הכביש שלו ובטח לא הטכנולוגיה. מה שעושה אותו לכזה היא העובדה שמדובר ברכב שטח קשוח ועמיד במחיר שפוי, שריד כמעט אחרון לעולם מוטורי שלם שפחות או יותר הוכחד. אין עוד כאלה, בטח לא כאלה שאנשים מן הישוב יכולים להרשות לעצמם לקנות ואיתו לברוח מדי פעם עם שק שינה ואוהל לאיזה ג'בל נידח הרחק מכל רכבי הפנאי המפונפנים שסותמים את מגרשי החניה של הקניונים. ואתם יודעים מה? גם אם בחיים לא באמת תקימו את האוהל הזה, לפחות עם הג'ימיני אפשר לחלום וזה כבר הרבה יותר ממה שתקבלו מכל ג'יפון. ולכן הג'ימני, המוהיקני האחרון, הוא הבחירה שלי.

וולוג מיוחד: סוזוקי ג'ימני החדש

ניר בן טובים

שני נציגים של פיג'ו-סיטרואן יתמודדו על תואר "רכב השנה באירופה" מול 5 מכוניות נוספות במסגרת תערוכת ז'נבה באביב 19': פיג'ו 508 ו-סיטרואן C5 איירקרוס. תארים בארון זה מחמיא, הוקרה מכל מיני גופים מכובדים עוד יותר, אבל אפילו בלי הדיפלומה מעשרות עיתונאי הרכב שעתידים להצביע לרכב הטוב ביותר מבחינתם, את הכוכבת של 2018 סימנתי חודשים קודם לכן ובלי קשר להיותה מועמדת; מאיפה שאני יושב, זו פיג'ו 508.

את הניצנים לרנסנס של פיג'ו חוויתי לפני שש שנים במבחן על סיפונה של פיג'ו 208gti בכבישיה הלוליינים של דרום צרפת. כל מי שנכח בהשקה הזו הרגיש בעצמותיו שמזג האוויר הסגרירי סוף סוף מפנה את מקומו לשמיים תכולים והאנשים המתאימים מכוונים את פיג'ו בכוון הרצוי. היטיב לתאר את התפנית של המותג הצרפתי מנחה 'טופ-גיר' לשעבר וכיום בצוות 'גרנד-טור' ריצ'רד האמונד (המפסטר): "אין ספק – 208gti מסמלת את החזרה של פיג'ו לפורמה אחרי שהם היו תקועים בתוך קופסאות קודרות יותר מדי שנים".

מה שהצליח בהוט האץ' הקטנה הזו ומשך את הקהל הועתק בגדלים שונים ובהתאמות פרופורציונליות לכל היצע הדגמים של פיג'ו, החל ב-2008 ועד 3008 וכלה ב-5008 המודרניות שהפכו לרכבי כביש-שטח מפתיעים שאינם מביישים את המורשת הדינמית של אבות אבותיהן. אבל השיא, לעניות דעתי הצנועה התפרץ במהלך השנה האחרונה דווקא בפיג'ו 508 החדשה; מרכב הסדאן שלה הוא מלאכת מופת, אבל ה-SW הוא פשוט ממתק לעיניים.

התצורה הספורטיבית של ה-SW היא תזכורת מבורכת לימים בהם פיג'ו שכרה את שירותיה של סדנת 'פינינפרינה' האיטלקית כדי לעבד משפחתית נהדרת כמו ה-406 למכונת קופה אלגנטית. נכון, היא לא הייתה פצצת אנרגיה מבחינת "ניהוג" או מהפכנית במכלולים הטכנולוגיים אבל היא הייתה חשובה מבחינת המסר שפיג'ו רצו לשדר כלפי חוץ לקהל שלהם; התעוזה, גם אם כרוכה סביב מכונית קונבציונלית לחלוטין, היא ממש לא אמנות אבודה.

פרט להומאז' והחזרה ליסודות, פיג'ו מסתכלת לקהל שלה בגובה העיניים ומנסה לשחזר את חדוות הנהיגה מבלי להתפשר על הופעה פושרת, בין השאר כדי לבשר לכולם שהנהג הוא עדיין הגרעין החשוב ביותר במכונית. ה-508 סטיישן גם מאמצת את הטוב מכל הדרישות הבסיסיות של בני האדם – מרחב שימושי, מנועים בשרניים (עד 225 כ"ס), מקוריות חיצונית ובטיחות.

אני לא חותם שפיג'ו 508 היא הטובה ביותר בקבוצתה, זו תהיה אמירה לא אחראית מבלי לבדוק אותה מול מתחרותיה. אבל אם היא משקפת את התחיה של מכוניות הסדאן הגדולות באירופה אחרי תקופה ממושכת שהמונח מכונית "מנהלים" שורבב בתוך פסקאות שעסקו בהספדים - זו בפרוש בשורה נהדרת לכולנו ובמיוחד למי שקצת מאס בנוף ממוחזר של קרוסאוברים.

פיג'ו 508 SW נחשפת: