בדרך לייצור סדרתי עוברת מכונית ספורט קיצונית משטרי אימונים מפרכים. המבחנים שונים בתכלית בהשוואה למכוניות קונבציונליות שאת רוב חייהן מכלות בחניה או בפקקים ולכל היותר מותחות איברים על הנורדשלייפה במהדורות מקושטות. אבל דיווח מעניין שמתגלגל לאחרונה בכלי התקשורת באנגליה חושף אולי בפעם הראשונה את הסיפור המורכב והפיקנטי (שלא לומר מסתורי) מאחורי פיתוחה של מקלארן F1, מכונית העל המיתולוגית שניפצה שיאים בשנות ה-90 וגם הפכה למכונית GT משכנעת על מסלולי המירוצים.
כשמקלארן החלה לפתח את ה-F1 בהתאם להנחיות של גורדון מארי ו-פיטר סטיבנס, החיפוש אחר תחנת כוח הפך לאחד האתגרים המורכבים ביותר בתכנונה. למרות הזמינות של מנועי V8 והקלות היחסית בתחזוקתו, מארי פנה לחברת ב.מ.וו כדי לבדוק רעיונות מחוץ לקופסא, והוא הופנה ישירות לאחד המהנדסים המנוסים ביותר של היצרנית הבווארית, פול רושה (1934-2016). רושה נמנה על עמודי התווך של חטיבת הביצועים של ב.מ.וו (M) ולמארי כבר הייתה היכרות מוקדמת עימו שכן שניהם הכשירו את מכונית הפורמולה 1 של ברבהם, ה-BT52 בשנות ה-80. רושה גם חתום על מכוניות כמו ה-M3 בגלגולים שונים, על מנועי טורבו מוקדמים וכן על המנוע במכונית הפורמולה 1 של וויליאמס, ה-FW22 שנכנסה לסבב בשנת 2000.
סטיבנס, יחד עם מארי וצוות מהנדסים מובחר, זרמו עם המלצת רושה לשתול בקרביים של המקלארן F1 מנוע V12 עם כמעט 630 כ"ס, אבל מאחר והם רצו לשרטט את המגבלות בין איזון לבין מאמץ יתר, נאלצו לגייס לעצמם "שפן ניסוי"; מקובל היה להניח שיעשו זאת על רצפת מכונית טרום ייצור של המקלארן F1, אבל כפי שהתגלה לאחרונה בראיון שנערך בפודקסט בהנחית נהג המבחן של ירחון 'טופ-גיר' כריס האריס עם אורח הכבוד של התכנית, ברנש בשם דיוויד קלארק - האיש שניהל את מחלקת המכוניות של מקלארן בין השנים 1994-1998, אף אחד לא היה מדמיין לעצמו שיש קשר בין מכונית הניסוי למקלארן הקיצונית.
מסתבר איפוא שב.מ.וו כיילו מכונית סטיישן! על בסיס סדרה M5, ה-E34. רק לשם השוואה, רושה תכנן את ה-M5 הרגילה עם מנוע בעל הספק מרבי של 310 כ"ס. איך זה בדיוק להיות חגור לכרכרה גרמנית שיש לה פי 2 יותר כוח? "זה פשוט מופרע לחלוטין", אמר דיוויד קלארק לכריס האריס אבל לא פירט אודותיה בהרחבה. קלארק מוסיף שהמכונית מעולם לא הוצגה בפני קהל והיא קבורה בתוך בונקר של ב.מ.וו יחד עם עוד רכבי אב-טיפוס נדירים שסביר שגם הם לא יחוו יותר אור יום. קלארק אומר עוד שהוא היה מעריץ גדול של ה-F1 אבל בסופו של דבר הבין שזו מלכודת כלכלית בלי תחתית; "זו לא הייתה מכונית רווחית, אז מיד אחרי שהיא יצאה לכבישים ניסינו לסיים את ההתקשרות עם ב.מ.וו - רכשנו מהם 350 מנועים אבל רק 106 הגיעו למקלארן שלנו עד 1998".
מקלארן F1. אגדה שהייתה באמת
מנוע ה-V12 של ב.מ.וו
סטיישן-על . מעניין אילו תוספות הותקנו בגרסת הטורינג האמתנית
מנוע ה-6.1 ל' של ב.מ.וו שהותקן במקלארן היה קרוב משפחה של תריסר הצילינדרים ששירתו את ב.מ.וו סדרה 7 ממשפחת ה-E32 והדור הראשון במשפחת סדרה 8 (ה-E31). המנוע אפשר ל-F1 להגיע למהירות מרבית של 386 קמ"ש ולהאיץ ל-100 קמ"ש ב-3.3 שניות. שתי מכוניות הסופר-סאלון אולי נחשבות לפלטפורמה אדפטיבית יותר לבדיקת יכולות המנוע, אבל הסברה היא שב.מ.וו בחרו בכוונה במכונית דיסקרטית בעיצובה שלא מסגירה שום פרטים אודות החגיגה שמתחוללת מתחת למכסה המנוע בעודה שועטת על כביש ציבורי ומנסרת לנהגים באוזניים.
כיום אגב, מכוניות ה-M5 החדישות מסוגלות לשלוט די בקלות בעומסים גבוהים מ-600 כ"ס, אבל לפני 25 שנה ועם כמעט אפס אלקטרוניקה ומערכות ייצוב, זה בהחלט היה חתיכת מבחן מיומנות.