הסוף למחירון הרכב של ישראל? אל תבנו על זה

מאמר אורח: אביתר רוזן

מיסוי כלי הרכב בישראל הוא מהגבוהים והחזיריים בעולם. בעוד שבארה"ב משלמים על מכונית ב.מ.וו חדשה 40 אלף דולר, בישראל מחירה נושק ל-400 אלף שקלים אחרי מיסוי ומכסים. גם מחירו של הדלק מופרך כידוע וכך גם שורה ארוכה של רכיבים תחבורתיים אחרים: עלות טסט שנתית? עלות חלקי חילוף? שחיטה לאור יום.

 בשביל לשנות את רוע הגזירות צריך התנגדות אקטיבית. לצאת למלחמת חורמה במשרד האוצר. לטלטל את הפקידות האטומה. ואת כל זה, נדמה שמירי רגב לא תעשה, ממש כמו קודמיה, שאיש מהם לא נאות להילחם עבור בעלי הרכבים בישראל שנתפשים בעיני המדינה כמקור לחליבת מיסים. אז מה היא תעשה בשבילנו? אם להקיש מהצהרתה השבוע על "ביטול" מחירון הרכב של לוי יצחק וסיום המנופול שלו בתחום - לא הרבה.

מה היא מציעה בעצם?
שיטת תמחור הרכב תשתנה לחלוטין. כיום נהנה יצחק לוי משליטה כמעט אבסולוטית בתחום שקבע על פי שורה ארוכה של משתנים שחלקם לא גלויים, על פיהם "מתמחר" את שווי המשומש של הרכב בישראל. לכאורה, הצעתה של השרה רגב מיטיבה איתנו. לשיטתה, המחירון אינו משקף נאמנה את שווי השוק של הרכבים ומעוות את פני התמונה. רגב מציעה כי כל עיסקת רכב משומש תדווח למסד נתונים שיאפשר לשלוף ממנו סטטיסטיקה מדויקת לגבי שווי העיסקה של כלל הרכבים מאותו דגם. כך לא נקבל עוד אינדיקציה לגבי שוויו של הרכב אלא מידע שמבוסס על ניתוח של עיסקאות רבות שנחתמו בפועל. אלא שרגב לא המציאה את הגלגל; גם השר כץ ניסה להניע מהלך כזה אך נכשל. ראשית, ככל הנראה בשל כך שלא ניתן להטיל סנקציות פליליות על מי שלא ידווח ולפיכך החוק הופך להיות חסר שיניים. שנית, מי ערב לכך שהדיווח על מחיר הרכב יהיה מדויק? אף אם מכשולים אלו עבירים, עולה השאלה איזו תועלת צרכנית צומחת לציבור הישראלי מהחוק המוצע?

על פי הודעת דוברות משרד התחבורה, המאגר ייצור וודאות מוחלטת בעסקות יד שנייה. אולם כאמור, אין שום ערובה שזה יקרה. רגב גם מציינת כי הדבר יוביל להגדלת יכולת המיקוח מול מגרשי הטרייד אין, סוחרי הרכב המשומשים וכו'. אלא שכבר כיום, קיימת יכולת מיקוח אדירה לצרכן: במציאות בה לוקח לעיתים חודשים ארוכים למכור רכב משומש, המוטיבציה מצד המוכר להוריד במחיר – קיימת גם קיימת. וכל זאת, עוד בטרם דיברנו על השלכות הקורונה: עשרות אלפי רכבי ליסינג שהוחזרו למגרשי החברות יפלטו לשוק המשומשות, יגדילו את ההיצע ויורידו ככל הנראה את המחיר. הבעיה אם כן, אינה במחיר הרכבים המשומשים: גם כך, המחירונים, של לוי יצחק ואחרים, היוו לכל היותר קריאת כיוון ולא מסמר שריתק את הצדדים למחיר מסוים. גם אם יש היגיון מסוים בכינון משטר דיווח ויצירת מחירון כללי, עדיין, כאשר בוחנים את המסרים של כב' השרה רגב, בטיפול בחוליי התחבורה בישראל, שינוי המחירון צריך להידחק לתחתית סולם סדר העדיפויות.

קודם עושים את מה שהכי קל?
מדינת ישראל מתמודדת עם אתגר קטלני - תאונות הדרכים. רק אמש פורסם כי ככל הנראה מערך מצלמות א3' יוסר מצידי הדרכים, לאחר שהוכח כי נחל כישלון חרוץ בהקטנת מספר ההרוגים והפצועים. אילו פתרונות היא מתכוונת ליישם במקום זאת בכהונתה הקצרה? לא ברור. וכל זאת עוד בטרם התייחסנו למשל לתפקודה המקרטע של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. עשרות מיליוני שקלים נשפכים מידי שנה על מגוון פעולות אך בשורה התחתונה – הם לא מצליחים לשטח את העקומה. האם יש מקום לבצע רפורמה בתפקוד הרלב"ד? לכל הפחות יש לבחון זאת לעומק ובכל מקרה, הדבר מהותי פי מונים מקידום הליך חקיקה לשינוי שיטת המחירונים.

העניין הוא כי בניגוד לכל השינויים העמוקים שנדרש לעשות בשוק התחבורה בישראל, את שינוי המחירון ניתן להוציא לפועל בטווח מיידי, כמעט; לקצור את הפירות עוד בקדנציה הנוכחית. להבדיל מטיפול שורש מהיר בשוק המשומשות, בניית מחלפים אורכת זמן וכך גם סלילת כבישים מהירים או פתרונות תחבורה המוניים ברמה נאותה שהולמת את "אומת ההיי-טק". ומה בנוגע להסדרים הכובלים של חברות הביטוח עם המוסכים? יש כל כך הרבה פתולוגיות חריפות בשוק התחבורה בישראל שצריך לטפל בהן לפני מהפכות בשוק המשומשות, שבין כה במצב קפאון. כל זאת, בטרם דיברנו על כך שאולי ורק אולי מדובר כאן בספין, ויתכן כי העיתוי אינו מקרי, אלא נועד להסיט את האש מכישלון ההתמודדות של הממשלה עם משבר הקורונה. 

 הכותב הוא יועץ תקשורת אסטרטגי בכיר בישראל