1,500 ק"מ, 3 ימים וארץ אחת: מסע סובב ישראל

עניין של מסורת
הרבה דברים קרו בשנת 2007, טוני בלייר פרש מתפקידו, שמעון פרס נבחר לנשיאות, אפל החלה למכור את האייפון 1 , בישראל הושק מטבע שני שקלים, נהרס אולם הכדורסל באוסישקין ועוד. אך לצד כל אלו נולדה לה מסורת שלא מתוך כוונה להפוך למסורת. בשנת 2007 התכנסו להם ארבעה חברים "יפים וצעירים" לטיול שלימים יקרא "סובב ישראל".

הטיול הזה שהוא בעצם צורך, נולד מתוך אהבה לרכיבה ולארץ ישראל הקטנטנה. בבוקר חגיגי של חג הסוכות ארבעה אופנועים מז'אנרים שונים (כולל DR350) עמוסים באוהלים, שקי שינה וק"ג רבים של קפה שחור אסלי עמדו מוכנים למשימה, להקיף את ישראל ולנשום כמה שיותר ממנה. מאז חלפו 9 שנים, לצורך ברכיבה נטו התווסף צורך חדש וחשוב המוכר לכל מי מכם שעוד עושה מילואים, "הימלטות" מהשיגרה, העבודה, הילדים ושאר ירקות.

במרוצת השנים האופנועים גדלו בנפחים, הקבוצה גם היא גדלה בנפחים של הרוכבים וסף הפינוק עלה. להתעורר באוהל על שפת ים המלח בחמש בבוקר כשהאוויר לוהט סביב ופלוגות זבובים מאיימות לפרוץ לכל חור בגוף זה הרבה פחות כייף מאשר להתעורר בחדר במלון ממוזג כשאתה מכורבל בשמיכת פוך ואחרי חצי שעה של התארגנות, לרדת לארוחת בוקר דשנה.

השותף שלי לרכיבה השנה היה הטרייסר 700 של ימאהה, אופנוע תיור המתבסס על ה-MT-07 שעבר מספר התאמות למשימתו חדשה כמו הארכת הזרוע האחורית, מיגון רוח שצמח בחזית, הגדלת נפח מיכל הדלק, הקשחת השלדה לטובת העמסת ציוד/מורכב ועוד. הבחירה דווקא בו לוותה בחששות שמא הנפח הצנוע עלול שלא לרגש מספיק ושהכלי יהיה "פרווה" בהיבט הביצועים. מבלי לעשות ספויילר אפשר להודות שהתבדיתי, ובגדול. 

בבקשה, אל תאכזב!
ישנן דרכים רבות לפתוח את היום, אך עבור רוכבי אופנועים הדרך המושלמת נראית כך, שש בבוקר כשעוד חשוך בחוץ, ביד כוס קפה חמה ובחניה 6 אופנועים עמוסים, מתודלקים ומוכנים למסע, כך בעצם נראית אופנוענות במיטבה.  הרכיבה צפונה מתחילה בכביש החוף בדרך לחיפה ומנהרות הכרמל, השיירה צפופה וממושמעת, המעבר בסמוך לחופי עתלית מעלה בי תמיד זיכרונות מימי חיל הים המופלאים שלי. שאיפה עמוקה של אוויר מלוח ואנחנו כבר חולפים על פני מנהרות הכרמל, עכו ונהריה.

בכל עצירה ברמזור, החבורה מושכת את תשומת הלב של העוברים והשבים, אולי אלו האגזוזים הקולניים ולא אנחנו? תחנת הדלק בשלומי מהווה את נקודת הזינוק לאחד מהכבישים היפים בישראל, כביש הצפון. אני מביט בטרייסר שלפני והוא מביט בי בחזרה, שנינו בוחנים האחד את השני וחושבים את אותו הדבר, "אל תאכזב אותי", חובש את הקסדה והכפפות החדשות, הכל מוכן לחוויה ולנופים. התכונות הבולטות של כביש הצפון טמונות בתוואי המתפתל והדינאמי וגם בנוף שתמיד משאיר אותי פעור פה עד כמה המדינה הקטנה שלנו יפה ומגוונת בנופיה. הזוגיות החדשה שלי עומדת למבחן בכבישי הצפון או יותר נכון מנוע הטווין המפיק 75 כוחות סוס צנועים עומד למבחן ע"י רוכב שלא אוהב להתפשר.

הכביש שלפני מתפתל ללא הרף, ימינה ושמאלה, פניות פרסה ושלל ישורות מהירות המסתיימות בעיקולים חדים ואף כאלו שמתהדקים. לא הרבה השתנה במאות שנים של אבולוציה תחבורתית, גם אז כמו היום מי שרכב על סוס צריך היה להעביר לו פקודות ברורות ולהתיר לחיה שמתחתיו לעשות את העבודה כפי שהיא יודעת. עיקול קל שמאלה ומיד לאחריו ימינה, ההטיה הראשונה עוברת בקלות, נועץ מבט הרחק אל תוך הסיבוב, מרפה מעט את הכתפיים והכפות הידיים, נותן פוקדת היגוי הפוך בכידון, גז קבוע, עוצם עיניים (סתם). הפניה מתהדקת, ליטוף נוסף של הכידון, אני סומך על הסוס שלי שייקח אותי בדיוק להיכן שאני מביט וכך הוא עושה תוך כדי שפשוף גשש הרגלית על האספלט הרותח.

השותף שלי מציית בכניעה ומקבל ציון טוב מאוד בשורת הביצועים. נכון שהוא לא מדויק וחד כמו אופנועי התיור הגדולים, היקרים והטכנולוגיים ממנו אך כאן less is more והמנוע בשילוב תיבת ההילוכים המדויקת והגמישה להפליא מאפשרים רכיבה חזקה ומהנה בצורה מעוררת השתאות שכן מדובר בכלי במחיר של 65 אלף שקלים בלבד וצריכת דלק ממוצעת של 20 ק"מ לליטר. עוד פניה ועוד פניה והדופק בשמיים, לא בגלל מאמץ פיזי אלא ההתרגשות וההנאה הן אלו שאחראיות על קצב פעימות הלב.
 
אנו עוצרים במנחת דלתון שעד לפני מספר שנים שימש לנחיתת מטוסים קלים, לאוזננו הוגנבה שמועה כי מתקיים מירוץ אופנועים חוקי למהדרין אליו לא הוזמן הקהל הרחב שמא עלויות ההפקה יזנקו. לצד מה שהיה פעם מסלול המראה ונחיתה למטוסים קלים וצבאיים, מכונסים קצת פחות מעשרים אופנועי סופר ספורט הנועלים סט צמיגי "סליקס" המתאימים לרכיבת מסלול.

על גג מבנה רעוע יושבים שלושה שוטרים שטיפסו לשם בעזרת סולם עץ חורק, סוקרים את הסביבה ומוכנים בכל רגע נתון להרוס את המסיבה אם מארגני המירוץ יחרגו מהחוקים. על המסלול מסתובב מישהו עם מפוח שנועד להדוף עלים אבל הפעם המשימה היא להרחיק כל גרגר חול שעלול לגרום להחלקה של אחד האופנועים. להשלמת התמונה בתוך מבנה פריקסט ישן ללא גג שמאיים לקרוס על יושביו ניצב לו אמבולנס ושלושה פרמדיקים המוכנים לתת מענה במקרה חירום. המסלול המאולתר והאווירה הכללית מזכירים יותר מפגש חברים מאשר מירוץ רשמי של התאחדות הכידונאים ואלי זו בבואה מדויקת של פני הספורט המוטורי בישראל. את המסלול בדלתון אנו עוזבים לקול נהמות אופנועי הספורט המשופרים בדרכנו לרמת הגולן הצמאה לגשם הראשון.

בית חולים סורי
לפני 5 שנים כשחלפנו ברמת הגולן היה נדמה באותם ימים כי סוריה עומדת לפני שינוי פוליטי אלים ומהיר, וסיומה של מלחמת האזרחים נמצאת מעבר לפינה. מאז אותה רכיבה הלחימה בסוריה החריפה וכוחות לוחמים הוחלפו באחרים קיצוניים ואכזריים יותר- והעולם שותק. עצירת הקפה ברמת הגולן נקבעה בבית החולים הסורי הנטוש הממוקם על כביש 98. בית החולים היה שייך  לעיר קוניטרה הסורית שנכבשה במלחמת ששת הימים, לימים הפך מבנה בית החולים למפקדה של הצבא הסורי וכיום הוא ממוקם בסמוך לגבול ומאפשר נקודת תצפית נדירה לכיוון סוריה.

השיירה שלנו ממשיכה דרומה בכיוון מבוא חמה לירידות המפותלות והמאתגרות המסתיימות בצומת מעגן. מדובר בירידה תלולה של 560 מטרים המלווה בשביל נחש ותנועה נגדית סופר צפופה. אני בוחר באסטרטגית בלימת המנוע. למשימה נבחר הילוך שני ולא סתם, מצד אחד הוא מאפשר האצות למהירות שהיא מעבר למה שהירידות מאפשרות ומנגד גם במהירות הגובלת בעצירה הוא יודע לספק מספיק מומנט שלא מחייב הורדת הילוך. סיום הירידות מסתיים עם חיוך גדול ומנה עצומה של אדרנלין ששוטף את המוח והגוף, אך מהר מאוד החיוך מתחלף בהבעת חמיצות עם קבלת פנים לחה וחמה של מזג האוויר השורר למרגלות הגולן.

קרטינג בית שאן
הרכיבה בבקעת הירדן באמצע היום היא בבחינת טירוף, ולכן בחרנו לתבל את המסע בנהיגת קארטינג אתגרית. אין הרבה מה לעשות בבית שאן, אבל לחובבי הספורט מוטורי יש מהיום עצירת חובה בעיר. מסלול הקראטינג הגדול והחדיש בישראל הממוקם במתחם צים סנטר שבפאתי בית שאן. הקסדות עדיין על הראש ואת הדו גלגלי החליף כלי יציב, חזק ובטוח יותר. עודד מבעלי המקום ומי שמעביר את ההדרכה מציין באופן ברור כי כל עבירה על חוקי המסלול תלווה בכיבוי הכלי מרחוק, אך אין אנו כאן להרוס אלא להתחרות.

סיבוב הכרת המסלול מתבצע באופן רגוע ושליו, עד שהכלי הראשון נהוג ע"י עובד המקום יורד מהמסלול, באותו הרגע פרץ הטסטוסטרון שוטף את המסלול כשכולם רוצים לעקוף את כולם, כמו ברכיבה גם כאן הזרימה היא המפתח לזמנים טובים אבל גם המשקל שמשחק משתנה משמעותי, עשרים דקות של נהיגה חולפות להן חיש מהר והמנצח הוא האיש הקל שבחבורה, תירוצים.

שעות הערביים הצבעוניות מביאות אותנו למעמקי בקעת הירדן, בצומת מחולה אנו פונים מערבה בכיוון כביש 578 - עוקף כביש הבקעה. האספלט במקום סלול היטב והראות פנטסטית למרחקים, על פנינו חולפות מוניות פלסטיניות מלאות בפועלים בדרכם הביתה מיום עבודה ארוך. התאורה מתחלפת במהירות ואת הצבע הצהוב מחליף צבע אדום עז המשרה אווירה סתווית משובבת לב. הדרך למצוקי דרגות שם נעביר את הלילה הראשון אורכת כארבעים דקות באפלה כמעט מוחלטת, כזו שמחדדת את הרכיבה ולא מאפשרת הסחות דעת, זה גם זמן לבחון את מצב הגב והצוואר ולענות על השאלה האם הטרייסר יודע לספק גם יכולות תיור ארוכות ונעימות. ובכן, אפשר לומר שמיגון הרוח בהחלט מספק את הסחורה למרות היותו קטן למדי וכזה המצריך עצירה לשם כיוונו. המושב רך ונעים ומפצה על קשיחות המתלים ובסופו של יום לא נרשמו כאבים מיוחדים אך הייתי שמח לקבל מושב קצת יותר רחב ותומך.

אירוע נדיר: כביש 10 נפתח לתנועה
לפני 9 שנים עוד בטרם בעיית המסתננים מאפריקה והולדתו של ארגון הטרור הסוני והרצחני דאע"ש, עשינו את דרכנו לאילת דרך כביש 10 המקביל לגבול ישראל למצרים. לדאבוננו מאז שהוקמה גדר ההפרדה ובעקבות הסכנות הביטחוניות, הכביש נסגר לתנועה לאזרחים. לרגל חג הסוכות והשקט היחסי מכיוון מצרים בחר צה"ל באופן חריג לפתוח מקטע קצר בכביש 10, סיבה מספיק טובה עבורנו לחצות את ישראל לרוחבה, מרחק של 200 ק"מ מים המלח למעבר ניצנה. בעבר הרחוק, מעבר ניצנה היווה את נקודת הכניסה לכביש 10 אך כעת הועברה נקודת הכניסה  מעט דרומה. הרכיבה אליה עוברת דרך שבילי עפר מלאי גבשושיות, בורות וגם פודרה מידי פעם, אני מקפץ על רגליות הטרייסר מעביר מעט משקל קדימה, מכופף ברכיים ונותן לאופנוע לעשות עבורי את העבודה.

5 דקות של רכיבת שטח מביאות אותנו למחסום הצהלי המוביל אל כביש 10.  מטפסים לאורך הכביש במהירות איטית שכן הכביש רעוע ומצד שני אין סיבה למהר. ככל שמטפסים בגובה האוויר הופך קר וצלול יותר, השיירה הצנועה שלנו עוברת בתוך אזור שקט, פסטורלי וייחודי. השקט מופר מידי פעם ע"י גדרות תיל מכוערות המזכירות לכולם ששלוות גן העדן הופרה ע"י מכונות ובני אדם שכל מבוקשם הוא להכאיב ולהרוס. מעבר לכל פניה מחכה נוף בראשית, אם עוצמים את העיניים אפשר לחוש ולדמיין כיצד נראו החיים כאן לפני 5,000 שנה.

ההרים מסותתים בדיוק מופתי כאילו אלוהים עצמו ירד מהשמיים וסיתת אותם בדרך ששום בן אנוש על כל יכולותיו לא יוכל. רעשי האגזוזים ונהמות המנועים נבלעים בתוך השקט המופתי, הפסטורלי והנצחי וכך אנו מוצאים את עצמנו נפרדים לשלום מהכביש המיוחד בישראל בדרך למצפה רמון ואילת שם נעביר לילה וארוחת ערב מלאה בבשר ומטעמים. את הבוקר שלמחרת נעביר בקניון המקומי בחיפוש אחר מוצרים לתינוקות ונשים מניקות בתקווה עמוקה שבעוד 15 שנה מי שצורך את המוצרים הללו היום, יוכל לשבת על כיסא המורכב של מקיף ישראל מספר מי יודע כמה.