זה לא מבחן דרכים רגיל. במבחן דרכים אנחנו נוהגים במכוניות חדשות שכולכם תוכלו לרכוש באולם התצוגה הקרוב לביתכם, וכותבים מה אנחנו חושבים עליהן. גם את הדור הראשון של ג'יפ הסופה הישראלי הייתם יכולים לרכוש לפני 20 שנה באולם התצוגה של "מכשירי תנועה", ואתם יכולים גם היום - כמשומש מיד עשירית, שחוט ולעוס, עם עבר אפל של מאות אלפי ק"מ הרסניים, ועדיין כוחו יהיה במותניו. הסופות מהדור השני ואילך כבר סופקו לצה"ל בלבד ואלה מביניכם שיזכו לנהוג בגירסא האחרונה של הסופה בשנים הקרובות, יעשו זאת רק במסגרת צבאית - סדיר או מילואים.
רקע והיסטוריה
ג'יפ סופה הוא לא רק רכב שטח מיתולוגי. אחרי שבשנות השישים והשבעים כמעט וקמה לה תעשיית רכב, עם מפעלים שייצרו ברשיון כמה דגמים של יצרנים מוכרים, בראשית המאה ה-21 נשארה רק הסופה כדגם בודד שעדיין מורכב בישראל.
"מורכב" ולא ממש מיוצר - כי למי שלא יודע, הסופה, החל מרגע לידתה אי שם בסוף 1991, מעולם לא הייתה ישראלית מבטן ומלידה. אנחנו אולי העם הנבחר במדינת ההיי-טק, הסטארט-אפ והאקזיט, אבל גם ב-2016 עדיין אין בישראל שום יכולת לפתח ולייצר מכוניות מאפס. זה גדול עלינו. הנדסית ובעיקר כלכלית - בישראל, בה המיסוי הרצחני מחרב כל חלקה טובה ועלות כוח האדם גבוהה, אין שום הצדקה כלכלית לייצר מכוניות. הייבוא תמיד יהיה משתלם יותר.
סופה לדורותיה מבוססת על ג'יפ רנגלר האמריקני. הלב של הג'יפ - השלדה וכל רכבת הכוח (מנוע+גיר+תיבת העברה+סרנים), הגיעו מקרייזלר, ארוזים בארגזים. המרכב הגיע בצורת פאזל של חלקי פח ואת מערכת החשמל ייצרו כאן, במפעל תע"ר (תעשיות רכב) בנצרת עילית. על ה"ליין" רק הרכיבו את כל החלקים לכדי ג'יפ מוגמר ונוסע.
הסופה יועדה להיות ג'יפ עבודה קשוח והמפרט שלה נקבע על ידי לקוחותיה המיועדים - משרד הביטחון על שלל "משתמשי הקצה" שלו - צה"ל, משמר הגבול, משטרת ישראל וכו'. הגימור והאבזור היו ספרטניים וצנועים בהרבה מהרנגלר האמריקני, והמכניקה עברה כל מיני שדרוגים וחיזוקים שנועדו להפוך אותה לעמידה יותר בשימוש צבאי/משטרתי הרסני.
הדור הראשון של הסופה עבר תקינה ישראלית והוצע גם בשוק האזרחי - בעיקר ללקוחות מוסדיים כמו רשט"ג, חברת החשמל ושאר גופים שנזקקו לרכב שטח רב-תכליתי. הקלה במיסוי לתוצרת ישראל אפשרה תג מחיר אטרקטיבי, יחסית לכלי רכב מיובאים מקבילים, והסופה נמכרה גם לאזרחים.
(צילום: דרור ברלי)
(צילום: דרור ברלי)
(צילום: דרור ברלי)
החגיגה הסתיימה אי שם בשנת 2000, עם ביטול הקלות המס וקפיצת המחיר הפתאומית (תחשבו על תג מחיר של 100,000 שקל שקפץ בין לילה ל-280,000 שקל). תג מחיר שכזה, ביחד עם המעבר של שוק הרכב הישראלי מתקינה ישראלית לתקינה אירופית, (שדרש השקעה כבירה נוספת) הפכו את הסופה למוצר לא רלוונטי, חסר יכולת להתמודד מול SUV מיובאים שמחירם היה אטרקטיבי יותר וזאת בשוק תחרותי שדורש יותר ויותר עידון, איכות גימור, אבזור ופינוקים שלא נכללו במפרט של הסופה.
וכך נשארה סופה חדשה לנחלתם של כוחות הביטחון בלבד, ורק חלק מהג'יפים (יוצאי מג"ב ומשטרה) נפלטו לאזרחות בסוף שירותם דרך מכרזים והחלו מחזור חיים חדש ומאתגר בידיהם של ג'יפאים פרטיים.
חשוב לדעת שהאבולוציה של כלי רכב שמיוצרים בנצרת לא תמיד מקבילה להחלפות הדגם בארה"ב אלא מתבססת על יכולת היצרן האמריקאי לספק ערכות הרכבה - וכך, הרנגלר YJ האמריקני הוחלף בדור הבא (TJ) בסוף 96', אבל ערכות הרכבה לדור הראשון של הסופה המקבילה (סימן 1) סופקו עד 2004, 12 שנים ברציפות עם ייצור כולל של כ-5,500 ג'יפים שרבים מהם עדיין חיים ובועטים באזרחות.
ערכת הרכבה לדגם צבאי של רנגלר TJעם בסיס גלגלים מוארך (TJL) הגיעה רק מעט אחר כך ונקראה אצלנו "סופה 2", ימיה היו הקצרים ביותר והייצור מנה כ-670 כלים בלבד שרובם ככולם סופקו לצה"ל ובודדים בלבד לגופי בטחון נוספים. ככל שידוע לנו, רק אקזמפלר בודד התגלגל בדרך לא דרך למכרז ונפל לידיו של ג'יפאי פרטי ששומר עליו כיום כעל בבת עינו, כג'יפ יחיד מסוגו בעולם כולו.
ייצור סופה 2 רק החל, וכבר התחלף הדגם בארה"ב לזה המוכר לנו כרנגלר דור שלישי המכונה - JK ושוב החלה עבודת הפיתוח על גרסה צבאית שמבוססת על הרנגלר הארוך ("אנלימיטד"). הפעם ייצורה של זו יועד להיות במפעל קרייזלר במצרים, במפרט ייעודי ושונה מהגרסה האזרחית. לדגם קראו J8 והוא הציע מנוע טורבו-דיזל ותיבת הילוכים אוטומטית, שלדה מחוזקת, סרנים חזקים עם יחסי העברה קצרים, מתלים מוקשחים מלפנים ומערך מתלים אחורי שחוזר למבנה העתיק והמוכח של קפיצי עלים. בתע"ר הרכיבו את ה-J8 עם כמה שינויים קלים כמו דלת אחורית ומושב אחורי מייצור מקומי וכך נולדה לנו סופה סימן 3. גם דגם זה לא עבר תקינה אירופית ולא נמכר בגרסה אזרחית. מדגם זה יוצרו כ-800 כלים שרובם סופקו לצה"ל וחלקם הקטן יוצאו לחו"ל.
לצה"ל, שדורש מכלי הרכב שלו דברים אחרים, היו קצת יותר ביקורות והערות לשיפור. הגרסה המשודרגת, זו שמתקנת את הרג'קטים, נקראת כמה צפוי, "סופה 4" אבל ימיו של הרנגלר JK עליו היא מבוססת כבר ספורים ובשנה הבאה יתחלף בדור הרביעי (JL) שיהיה מעודן בהרבה וקרייזלר כבר לא תציע לו גרסה צבאית וערכות להרכבה. וזה אומר שסימן 4 היא הסופה האחרונה בהחלט.
(צילום: דרור ברלי)
(צילום: דרור ברלי)
נעים להכיר - סופה 4
לפני כמה חודשים, נקראתי להדריך כמה קצינים מאט"ל על הסופה 4. לפני כשבועיים, ליוויתי צוות טלוויזיה מהערוץ הראשון שהגיע לנצרת לעשות כתבת-פרידה מהג'יפ הישראלי, סוג של כבוד אחרון. ומיותר לציין שכמו פעם, עדיין אני מתרגש בכל ביקור במפעל תע"ר, למרות שכבר הייתי כאן אינספור פעמים. רק עובדים ספורים נותרו באולם ההרכבה שהיה פעם הומה. הליין כמעט דומם, ארגזי ערכות ההרכבה וסטנדים עם שלדות, סרנים ומנועים מסודרים על הרצפה. ג'יפים בשלבים שונים של הרכבה מונחים לאורכו של הליין ולא נראה שלמישהו בוער לסיים את בנייתם מתישהו. ובכל זאת, עדיין מרכיבים כאן ג'יפים. בחוץ ממתינים כמה ג'יפים של סופה 4 חדשים ומצוחצחים, מוכנים למסירה לצה"ל. אחד מהם יימסר עוד מעט לידינו הנרגשות, לנסיעת מבחן.
במבט ראשון - זה נראה סופה 3 אחד לאחד. אבל המדבקה על מכסה המנוע וההדפסה שעל כיסוי הגלגל הרזרבי טוענים בעקשנות "סופה 4". ההבדלים הוויזואליים כמעט לא קיימים וצריך להכיר היטב את הג'יפ ולהיות ממש חד-עין כדי להבחין בהם.
הסופה דומה לרנגלר JK, אבל השלדה שלה מחוזקת, פגושי הפלסטיק פורקו ובמקומם הותקנו פגושי פלדה מסיביים, חזקים יותר ומשפרים את זוויות המרכב לטובת יכולת עבירות. המתלים והסרנים מחוזקים - מלפנים סרן דנה 44, נתמך בקפיצי סליל מתוצרת אייבך ובולמי בילשטיין. מאחור - סרן דנה 60 עם דיפרנציאל מוגבל החלקה, והוא נשען על קפיצי עלים חצי אליפטיים ובולמי בילשטיין - הכל לטובת הדרישה העיקרית של הצבא: כושר העמסה משופר (יותר מטון, לעומת 500 ק"ג ברנגלר).
כל ארבעת הקפיצים מוגבהים ומשפרים את מרווח הגחון לעומת הרנגלר במעט יותר מסנטימטר. נשמע זניח, אבל כולם מכירים את הבדיחה המפורסמת על הסנטימטר הבודד שיכריע מי מלך ומי מלכה. יחס ההעברה הסופי הוא 3.73:1 מתון למדי והצמיגים במידה צנועה, 245/70/17, קטנים במקצת מצמיגי הרנגלר האזרחי, וקצת הולכים לאיבוד בתוך בתי הגלגל העצומים. למי שתוהה למה הצמיגים לא גדולים יותר, התשובה היא שזו דרישת הצבא, לטובת עמידות לאורך זמן של מכלולים מכניים.
ההבדל החיצוני הראשון הוא בדלת החמישית - בסופה 3 זו היתה דלת מתכתית כבדה מייצור מקומי. סימן 4 חזרה לדלת מפוצלת דוגמת הרנגלר - החלון נפתח כלפי מעלה והדלת עצמה קלה ונמוכה ונפתחת הצידה. זה מצוין לשימוש אזרחי ונראה טוב, אבל לא מרגיש מסיבי במיוחד ונראה איך ישרוד. השיפור הבא הוא בסביבת הנהג - דשבורד וגלגל הגה בעיצוב עדכני של הרנגלר וגם חזרה למושב האחורי המקורי של קרייזלר - לא ממש נוח, אבל מתקפל וניתן להסרה.
למעט בקרת שיוט המקורית של הרנגלר. אין פינוקים בסופה הצבאית. תשכחו ממולטימדיה ומבקרת אקלים. המושבים מרופדים בבד שחור מחוספס, כל ארבעת החלונות נפתחים ע"י מנואלות וכדי לכוון מראות, תפתחו חלון ותזיזו את המראה ביד. לפחות גלגל ההגה מתכוונן לגובה, יש מערכת קול בסיסית אך מקורית של קרייזלר עם נגן דיסקים ומזגן מקורי משופר. כדי להאיץ את קצב קירור תא הנוסעים יש גם בידוד חום המודבק לתקרה.
(צילום: דרור ברלי)
(צילום: דרור ברלי)
(צילום: דרור ברלי)
בטיחות? יש ABS, ויש בקרת משיכה, אבל אין בקרת יציבות. יש כרית אוויר אחת בלבד (לנהג) אבל מושב המפקד שמימין כבר לא נהנה מכרית אוויר, כי במקומה מורכב התקן למכשיר קשר. התקן מסיבי למכשירי קשר תופס גם כשליש מנפח תא המטען שמלכתחילה אינו מהעצומים, אבל עדיין יישאר שם מקום לצידנית עם שתייה קרה עבור הקודקוד ולארגז הסנדביצ'ים של הפקידה הפלוגתית. כרגיל בתע"ר, רמת הגימור של כל העסק די בסיסית, ובעצם, למי זה משנה?
מתחת למכסה המנוע. עדיין נמצא מנוע ג'יפ J8 - טורבו דיזל עם ארבעה צילינדרים בנפח 2.8 ליטר מתוצרת VM האיטלקית, אבל הוא עבר כמה עדכונים שעוזרים לחלץ ממנו תפוקה משופרת: 194 כ"ס ב-3,800 סל"ד ו-46.9 קג"מ ב-1,800 סל"ד. התיבה האוטומטית מציעה 5 הילוכים והפעם עם יחסי העברה מחולקים טוב יותר ואפשרות לתפעול ידני (טיפטרוניק). תיבת ההעברה בעלת 2 מהירויות היא מטיפוס הנעה כפולה מזדמנת כמו ברנגלר האזרחי - עם הנעה אחורית לכביש והנעה כפולה שמשולבת ע"י הנהג רק בנהיגת שטח.
ההבדל המהותי ביותר, הוא "שדרוג" המתלה האחורי - לנוכח הביקורת מהצבא על תופעת AXLE-WRAP (קפצוצים של הסרן האחורי בשטח תחת כוח ועומס) הוסיפו בתע"ר מן מוט רדיוס שמקבע את הסרן לשלדה ואמור לפתור את התופעה. אלא שלא צריך להיות מהנדס כדי להבין שבעקרון, תוספת מוט הרדיוס הנ"ל מנטרלת את החצי הקדמי של קפיץ העלים מפעולה.
שדות הקרב הנצחיים
נסיעת המבחן התבצעה בשטחים הרריים-מיוערים הסמוכים לנצרת. נסיעה קצרה, אבל כזו שמאפשרת לתהות די מהר על קנקנו של חברנו הקשוח. בכביש, אל למג"ד האמיץ לצפות לעידון ולשקט בנוסח הפאג'רו עטור האנטנות של האוגדונר - כאן רעד וטרטור הדיזל מורגשים היטב. ומצד שני - המנוע רב עוצמה ומאיץ היטב. כוח זמין מרשים תמיד היה יתרון מסורתי של הסופות לדורותיהן וגם פעולת תיבת ההילוכים חלקה ונעימה. מצד שלישי, התחושה מעט מגושמת והמשקל הכבד מורגש. מאוד.
עדיין יש כאן סרן קדמי כבד שבכל עלייה על פס האטה או מכסה ביוב, משדר את הפידבקים האלימים שלו להגה, אבל ההיגוי נטול חופשים ובעל משקל ודיוק סבירים וגם הבלמים עוצמתיים. כל זה מאפשר לנהוג מהר לאורך זמן מבלי להתעייף או לחוש סיכון.
כלומר - היה אפשר לנהוג מהר לאורך זמן, אם נוחות הנסיעה היתה סבירה. מה שלמרבה הצער לא קורה. מלכתחילה לא צריך לצפות ליכולת הספיגה המנומסת של הרנגלר אנלימיטד האזרחי, אבל כבר הזכרנו את דרישת הצבא לכושר העמסה גבוה שמכתיבה שימוש במתלים קשיחים מאוד ולעזאזל נוחות הנסיעה. אני מסכים שהעמסת כמה מאות ק"ג תשפר את העניינים, אבל הסופה 4 לא רק קשה מהסופה 3 אלא בפירוש קשה מדי, מיטלטלת ונחבטת, משדרת כל בור וכל מהמורה היישר לגב הדואב, וכל זאת באדיבות אותה תוספת זרוע רדיוס תמוהה - ככה זה כשחצי מהקפיץ האחורי בת'כלס לא מתפקד.
(צילום: דרור ברלי)
(צילום: דרור ברלי)
(צילום: דרור ברלי)
אבל מקומו של ג'יפ קשוח כמו הסופה 4 הוא בשטח - ורק בשטח הוא יימדד. שם, בשדות הקרב הנצחיים, הדברים נראים אחרת. כל עוד נוסעים לאט, גם עם 4 נוסעים + ציוד צילום, הג'יפ הישראלי מיטלטל, מפרק סתימות בשיניים ומערבל עצמות. המתלים לא רק קשיחים אלא גם בעלי מהלך קצרצר ולא אפקטיבי וגלגלים מתנופפים באוויר די מהר. אבל זה לא מפריע לסופה - יש לה בקרת משיכה יעילה מאוד שלא עושה עניין מכלום. כוון את ההגה, תן קצת גז ותמשיך הלאה. גם במכשולים שנראים אבודים מראש, הסופה 4 עושה את זה בקלות כמעט מרגיזה.
הצלם של ערוץ 1 יוצא החוצה כדי לתפוס אותנו מתגלגלים לאיטנו במעבר סלעים. אני מחליט לתת לו קצת יותר אקשן ומכניס את הסופה 4 בכוונה לתוך חריץ עמוק, טרשי, מלא בולדרים גדולים. הג'יפ זוחל ב-LOW, נחבט בסלעים, אבל לא עוצר. רומס את המכשול ועובר כמו גדול.
המכשול הבא, חציית תעלה וטיפוס בעלייה קצרה אבל תלולה מאוד. נורא תלולה. גם את אלה הסופה צולחת בזילזול. שם, למעלה, ממתינה לנו הסוללה הממזרית ההיא שהצליחה להערים על הסופה 4 קצרת המתלים ולהשאיר אותה על גחונה בפעם הקודמת שהיינו כאן. לפחות היה אז סוף חורף, קריר ונעים, אבל עכשיו קיץ, האוויר בחוץ לוהט ורוחש זבובים, וממש לא בא לי להזיע עכשיו בחילוצים. אז מוותרים וממשיכים.
אני יורד את המדרון שטיפסתי זה עתה ורושם לעצמי שגם בלימת המנוע הטובה לכשעצמה, לא מרשימה כפי שציפיתי שתהיה עם מנוע דיזל חזק. וזה כי יחס ההעברה הסופי ארוך מדי לטעמי. אני הייתי מעדיף יחס קצר יותר, 4.10 למשל, אבל זה היה עולה בשיוט רועש ובזבזני יותר על כביש וצה"ל של 2016 מחוייב לחיסכון.
המתלים מתעוררים ומתחילים לתפקד רק כשאני מתגרזן על הגז בלי בושה בשבילי היער. במהירות גבוהה הם מגהצים לא רע בכלל - זה ממש לא "כמו רכב למירוצי מדבר" כפי שהתפייטו שני קולגות. באמת לא צריך להגזים. אבל סביר להניח שהסופה 4 תסתדר היטב בנסיעה מהירה לאורך השבילים הארוכים ומהירים בשטחי האימונים שבנגב.
האם ביצועי הסופה בשטח הותירו בי רגשות מעורבים? אישית הייתי מעדיף מתלים רכים ונוחים יותר ובעיקר הייתי רוצה יותר מהלך מתלה ויותר מגע של גלגלים עם הקרקע בנהיגה טכנית. במשפט אחד - אהבתי יותר את הסופה 3. שלא לדבר על הסימן 1 המיתולוגית שאחרי שדרוגים קלים המקובלים באזרחות, כנראה לנצח תישאר הסופה הטובה מכולן.
אבל סופה 4 לא נבנתה בשבילי ולא לשם טיולים, שעשועי עבירות ו/או הנאות מוטוריות. היא רכב צבאי, יש לה משימות לבצע. ועבור הצבא יכולת העבירות האבסולוטית של הג'יפ אינה מטרה אלא רק אמצעי. עוד פרמטר, חשוב אבל לא תמיד העיקרי, במכלול שלם ורב של דרישות שנכנסות תחת הגדרת "ניידות". ומהבחינה הזו, לפחות לעניות דעתי, סופה 4 מספקת את הסחורה. היא מרגישה מוצקה ומסיבית ומעוררת אמון. עם התיבה האוטומטית ובקרת המשיכה היעילה, היא קלה לנהיגה וכבר לא צריך להיות שועל-שטח מיומן כדי להפיק ממנה את המיטב.
אין סיכום, רק עצב
לעיתים נדמה שצה"ל עושה טובה כשהוא מצטייד בסופה כמעט בעל כורחו, כי יותר קל וזול לרכוש כלי רכב מורכבים ומושלמים ישירות מארה"ב, ללא ה"תיווך" היקר של תע"ר. וזה לא חדש שבישראל 2016, הכסף הוא העיקר וכבר אין סנטימנטים לשום דבר. לא למפעל הרכב היחיד בישראל ולא לפרנסת עובדיו - וגם ובעיקר - לא למושג הערטילאי שנקרא "ציונות", שממנה נשארה כנראה רק ציניות.
ולכן אין סיכום ולא אכפת אם סופה 4 היא ג'יפ טוב או לא, כי מה זה משנה? תוך חודשים ספורים יימסרו 180 הסופות סימן 4 לצה"ל וליין הג'יפים ייסגר סופית לאחר 25 שנות סופה ו-50 שנות ייצור כלי רכב במפעל הנצרתי.
לא תוכלו לרכוש לעצמכם מהדורה מוגבלת-מיוחדת של הג'יפ הזה ולא רק בגלל המחיר. אל תפנטזו גם על רכישה ממכרז בעוד כמה שנים, כי לסיוע האמריקני שהפכנו למכורים אליו כמעט כמו לסמארטפונים שלנו, יש גם צדדים פחות חיוביים - ואני לא מתכוון רק לחיסול התעשיה המקומית, אלא גם לאיסור למכור לאזרחים את כלי הרכב הצבאיים לאחר שיסיימו את תפקידם וייפלטו מהשירות. שלא לדבר על העובדה המצערת שברגע שייחסרו לצבא חלקי חילוף עבור הג'יפים הללו, הוא יבצע בהם "קניבליזציה" - ישחט אותם לחלפים, כפי שעשה בעבר עם הסופה סימן 2, עם ג'יפ הסיור המיתולוגי M151 ועוד ועוד, עד שייעלמו כליל ויישארו מהם רק תמונות, סיפורים וזכרונות.