מקומם: התביעה המשטרתית התרשלה, הנהגת כמעט נשלחה למאסר

מי שקורא את כתב האישום שהוגש כנגד הנהגת לא יכול להימנע מהמחשבה כי מקומה בנווה תרצה ולמספר שנים ממושכות, במהלכן יהיה לה זמן פנוי לחשוב על העוול הנורא שגרמה לבחורה צעירה.  נסיבות האירוע, על פניו, לא מותירות הרבה מקום לפרשנות: בשעה 13:00 רחוב השקדים בקרית טבעון מכיוון מזרח למערב נהגה הנאשמת סכביש דו סיטרי כאשר בכיוון נסיעתה נתיב אחד ובכיוון הנגדי שניים. על הכביש מצויר שטח הפרדה, מעבר חציה נראה לעין ושדה הראיה היה פתוח. בעודה נוהגת, חצתה את הכביש הולכת רגל, ילידת 1998, שהספיקה לחצות את חלקו הראשון של הכביש, עברה את שטח ההפרדה המצוייר והספיקה לחצות מטר אחד, עד שנפגעה מהרכב. וכך, ברגע אחד, בחורה צעירה שכל החיים לפניה, מוצאת את עצמה עם שברים בגולגולת, חבלות תוך מוחיות ושבר בארובת העין. טופלה בעודה מורדמת ומונשמת ובתום אשפוז ארוך ביחידה לטיפול נמרץ ומועברת לבית לוינשטיין לשיקום.

אולם תוך כדי קריאת פסק הדין, נחשפת תמונה אחרת לגמרי. תמונה שמגוללת התנהלות בעייתית מאוד של  התביעה המשטרתית שסמכה את ידה על שחזור לקוי של נסיבות התאונה וגרמה לעינוי דין מיותר לנהגת, תוך אילוצה לשלם שכר טרחה גבוה לעו"ד. למי ששכח או אינו מכיר את תכלית עבודת התביעה המשטרתית, מטרתה אינה להוביל להרשעה בכל מחיר או להיות קבלן כתבי אישום, אלא להעמיד לדין רק וככל שהתגבשה מסכת ראייתית מוצקה שנשענת על עובדות חד משמעיות, ובטח שלא על סמך שחזור תאונה לקוי והשמטת פרטים מהותיים.

הראיות והמעידות של המשטרה
בסרטון השחזור שמתעד את ניסוי שדה הראיה, נראה הבוחן נוהג ברכב כשהנאשמת יושבת  במושב שליד הנהג ומתבקשת לציין מתי היא מבחינה בעצמים המדמים, כשאר הבוחן נוהג במהירות זחילה של 3 עד 10 קמ"ש. בעת ביצוע הניסוי נצפתה תנועת רכבים דלילה בנתיב הנגדי לכיוון נסיעת הנאשמת  והניצבים שהנאשמת התבקשה לזהות עמדו עמידה סטטית, האחד על אי התנועה והשני על המדרכה השמאלית. לכאורה, שחזור מדויק. אולם השופטת קבלה את טענתו של בא כוחה של הנהגת, עו"ד אלירן בלוטמן, וכתבה בהכרעת הדין שהבוחן לא ביצע את הניסוי בתנאים דומים ככל שאפשר לתנאים ששררו בעת התאונה; הבוחן מיקם את הניצבים על מעבר החציה ולא אחריו. הבוחן הציב ניצבים סטטיים בעוד שהעדויות מלמדות שהולכת הרגל חצתה את הכביש בריצה.
הבוחן לא התייחס לתנועת הרכבים בנתיב הנגדי לנתיב נסיעת הנאשמת, למרות שהתאונה אירעה ביום שישי בצהרים בשעה שהתנועה בה ערה". יתרה מזאת, מציינת השופטת, נהג שמבצע שחזור, יושב דרוך כאשר הוא ממקד את מבטו למקום התאונה, וזאת בניגוד לנהיגה שגרתית שבמהלכה הנהג סורק את כל השטח שלפניו ואינו מתמקד בנקודה ספציפית. בסיכומו של פרק זה חותמת השופטת את עמדתה במילים שאינן נתנות לפרשנות סותרת: "רוצה לומר, שהניסוי שנערך בתיק דנן אינו משקף באופן מדויק את המצב בשניות שקדמו לתאונה".

לא נלאה אתכם בתורת החישובים על בסיסה מחושבת מהירות הנסיעה, אלא רק  נציין את התייחסותה של השופטת לממצאיו: "הבוחן התעלם מהעדויות בנוגע למהירות נסיעת הנאשמת ובחר לבסס את חישוביו וקביעותיו על השערות בנוגע למרחק העצירה של הנאשמת ממקום הפגיעה. במילים אחרות, מהירות רכבה של הנאשמת נקבעה באמצעות הערכה, ולא הוכחה מעבר לספק סביר". בכך לא תמה הביקורת של השופטת על עבודת הבוחן:  "השאלה אינה אם הנאשמת יכולה היתה לראות את הולכת הרגל אם לאו, אלא אם ברגע שהיא ראתה אותה, היא יכולה היתה לעצור באופן שימנע את התאונה. לכך הבוחן לא התייחס". בנוסף, הבוחן בתיק טעה במציאת מהירות חציית הולכת הרגל וכפועל יוצא במשך שהייתה בכביש. או במילים אחרות, טעה בקביעתו כי בקצב החצייה של הולכת הרגל הייתה יכולה הנהגת להבחין במהלך חצייתה.

רשלנות שעולה ביוקר
את הכרעת הדין, חותמת השופטת במילים הבאות: "בנסיבות שבהן לא ניתן לקבוע היכן היתה הנאשמת ביחס להולכת הרגל כשהבחינה  בה לראשונה, לא ניתן לקבוע שהתאונה היתה נמנעת". למעשה, במילים עדינות, מתחה השופטת ביקורת נוקבת כלפי התביעה המשטרתית: "חסר בנתונים עובדתות מהותיות, חסר שמונח, כמפורט לעיל, לפתחה של היחידה החוקרת". בסופו של יום, ואחרי מסכת משפטית מפרכת ומיותרת זוכתה הנאשמת.

לדברי בא כוחה, עורך הדין אלירן בלוטמן: "התביעה טעתה כאן בגדול כאשר בחרה להגיש כתב אישום על סמך מסכת ראייתית מחוררת, כאשר ברור לכל איש מקצוע שקורא את דו"ח הבוחן, כי אין מקום להעביר את הנאשמת הליך משפטי מייסר, תוך שנהיר כי בסופו, היא תזוכה. בוחני התנועה בישראל מתפקדים בתת תנאים, עם מצוקת כוח אדם ועם יחס בלתי סביר אל העומס שמוטל עליהם. על המדינה להקצות משאבים מספקים בשביל להגדיל את מספרם ולאפשר להם לבצע את עבודתם כפי שמצופה מהם – פעם אחר פעם תוך דיוק מוחלט בהמלצותיהם".
.