פחות הנעה, יותר הנאה: מרכיבי ההצלחה במונדיאל

מבט על הנבחרות שהעפילו לרבע הגמר לעומת אלו שהודחו מגלה תמונה מדהימה. אלופי העולם של גרמניה וספרד כבר רואים את המונדיאל מהסלון בבית וגם שחקני ארגנטינה ופורטוגל. מצד שני, שבדיה ורוסיה ברבע גמר, בעוד יפן ודנמרק היו כפסע מלהעיף את בלגיה וקרואטיה. המונדיאל הזה מתפתח לכיוונים לא צפויים, אבל יש בו כבר מאפיינים מאוד ברורים.

אני מאוד אוהב את הגיוון הגדול בסגנונות ובמערכים של הנבחרות שהעפילו לשלב שמונה האחרונות. שלוש מתוך שמונה הנבחרות בכלל שיחקו עם שלושה בלמים ואיזה הבדל ביניהן: בלגיה (סגנון התקפי), אנגליה (מערך מעובה לביטחון), ורוסיה שסיפקה את אחד הבונקרים המפוארים בהיסטוריה.
 
בנוסף, שתי נבחרות מאוהבות בשיטה הקלאסית של 4-4-2 שחזרה לאופנה עם שני חלוצי חוד מסיבים על הגנת היריב וסגירות אדירות של רביעיית הקישור וההגנה מאחוריהם בקווים ישרים. אורוגוואי ושבדיה הן החשודות המיידיות. מדובר בסגנון לא מבריק, אבל מאוד יעיל.

ויש עוד שלוש נבחרות שמשחקות 4-3-3 שמשתנה ל-4-5-1 במהלך המשחק או בזמן חילופים. צרפת, ברזיל וקרואטיה אמונות על הסגנון הזה. לוקה מודריץ' בקרואטיה, פיליפה קוטיניו בברזיל ובלייז מאטוידי את אנטואן גריזמן בצרפת הם השחקנים שמייצרים את הגמישות במערך הזה ומובילים את הנבחרות שלהם קדימה.

מאפיין בולט מאוד במונדיאל הוא נושא החזקת הכדור. הנבחרות שהגזימו עם מזמוז הכדור לאורך זמן שילמו על כך ביוקר. ספרד (74% מול רוסיה) וגרמניה (למעלה מ-60% בסיבוב הראשון) שזכו כך במונדיאלים האחרונים, עפו בשלב מוקדם מהצפוי ושיחקו כדורגל שהרגיש חסר אונים מול מהירות, אגרסיביות, הגנה מעובה ומעברים זריזים של היריבות מול ההגנות החשופות שלהן.

נתון מעניין מגלה כי ברוב המקרים של משחקי שמינית הגמר, הנבחרת שהחזיקה פחות בכדור, ניצחה (להוציא את המנצחות בפנדלים - אנגליה וקרואטיה - שזה כבר לא רלוונטי). רק בלגיה החזיקה יותר בכדור (56% מהזמן) וניצחה את יפן, אבל גם היא כבר הייתה בפיגור של 2:0 ואז בעזרת החילופים (כניסתם של מרואן פלאיני ונאסר שאדלי) שינתה לגמרי את סגנון המשחק שלה וכבשה במצב נייח ובמתפרצת לפנתיאון בתוספת הזמן.

למעשה, ברמת הקבוצות והנבחרות, מנצ’סטר סיטי של פפ גווארדיולה היא אולי השריד האחרון שקורא תיגר על התזה הזו ומייצרת כדורגל אדיר של החזקת כדור כמשהו מקודש בדרך לשיא נקודות ליגה (100) וזכייה סופר מרשימה באליפות הפרמייר-ליג. מצד שני, הסיטיזנס נכנעו לליברפול במשחקי הנוק-אאוט בליגת האלופות שבהם שוב המעברים והאגרסיביות ניצחו את החזקת הכדור. ריאל מדריד וליברפול שהגיעו לגמר בקייב מייצגות שתי קבוצות שהחזקת כדור הוא לא מוטיב מרכזי בסגנון שלהן.

מאוד מסקרנת היא החזרה של חלוצי המטרה כאשר כל העולות לרבע הגמר פרט לברזיל משחקות עם חלוצים חזקים ומאסיביים. אין 9 מזויף. יש חלוצים חסונים, אבל בגרסה החדשה של 2018 – הללו בעלי נגיעה רכה ומאוד ניידים. יש להם זכות קיום גם מחוץ לרחבה. הם מפנים שטחים לאחרים ועושים הרבה יותר מאשר רק לסיים. הארי קיין, רומלו לוקאקו, אדינסון קבאני, מאריו מנדז'וקיץ', אוליביה ז'ירו ואחרים הפכו לבאנקר בהרכב. חלקם משמשים על תקן כוכבים והשאר בעלי תפקיד מוגדר והוא לעזור לחבריהם להיות טובים יותר.  ברזיל פייבוריטית לזכייה גם ללא חלוץ מטרה אמיתי, אבל אי אפשר להתעלם מכך ששבע מתוך שמונה הנבחרות ברבע הגמר משחקות עם חלוצים כאלה.

כמובן שהמצבים הנייחים ימשיכו להוות גורם משמעותי. למשל, אנגליה הגיעה לרבע גמר מבלי לנצח יריביה איכותית אחת וכשכמעט 90 אחוזים מהשערים שלה הובקעו בנייחים. זהו עוד סיפור שממחיש מדוע המונדיאל הזה מרתק ובלתי צפוי. השילוב של ה-VAR עם ניצול המצבים הנייחים עתיד להכריע הרבה מאוד רגעים חשובים במונדיאל הזה.

זה נכון שיש תחושה שצד אחד יכול לייצר ארבע אלופות ראויות (בלגיה, צרפת, ברזיל ואורוגוואי), לעומת צד אחד שרק קרואטיה הציגה בו כדורגל נהדר בשלב הבתים, אבל אף נבחרת לא הרשימה. אנגליה, רוסיה ושבדיה הן בעיקר ״סוסים שחורים״ כשהקולקטיב הרבה יותר גדול מסך חלקיו. ועדיין, מכאן תגיע בוודאות פיינליסטית שבתחילת הדרך כנראה אפילו לא דמיינה שהיא תהיה בין שתי הטובות בעולם. במונדיאל בלתי צפוי, גם זה יקרה.