אחד החטאים הגדולים ביותר של האינטרנט המודרני הוא הצורך להפוך כל דבר ל"הכי". כל משחק גדול מוכתר כ"משחק הכי גדול שהיה", כל שער יפה זוכה לתואר "השער הכי יפה שנכבש". הנטייה הזו נוצרת מתוך הצורך בסנסציוניות ובמשיכת תשומת לב והבעיה שלה היא ההימנעות מקונטקסט היסטורי לדברים, מניסיון לבחון את הקביעות ביחס למקרי עבר.
יחד עם זאת, להתעלם מרחשי הסביבה זו טעות ונכון להיום, ערב חצאי הגמר, רחשי הסביבה טוענים שמונדיאל 2018 הוא מצוין, לכל הפחות אחד הטובים שנראו, אם לא ה-... וכיוון שאין לנו שום אפשרות אמפירית לקבוע אם מונדיאל X היה גדול או טוב יותר ממונדיאל Y וכן הלאה, ננסה לבחון את הטורניר המהנה שאנחנו רואים בחודש האחרון, כאשר 60 משחקים כבר מאחורינו ותכף מכתירים אלופה, בעזרת כמה קריטריונים שהופכים אותו לאיכותי במיוחד ולראות איפה הוא עומד ביחס למונדיאלים מהעבר.
כמות השערים: עם ממוצעי שערים פר משחק אין כמובן שום סיכוי לכדורגל המודרני להתמודד מול טורנירי עבר. בשוויץ 1954 למשל, המונדיאל סיפק 5.38 שערים בממוצע למשחק, קצת יותר מכפול משני המונדיאלים בהם נכבשו הכי הרבה שערים עד היום.
שני המונדיאלים הללו היו בצרפת 1998 והטורניר האחרון, בברזיל 2014, אשר כל אחד מהם ראה 171 כדורים נכנסים לרשת. הטורניר הנוכחי, אחרי 60 משחקים, סיפק 157 שערים, מה שאומר שהסיכוי לקבל שיא כל הזמנים די קלוש (לשם כך נזדקק ל-15 שערים בארבעת המשחקים שנשארו), אבל למרות ששיא חדש לא יירשם, למונדיאל 2018 יש את הצדדים הנחמדים שלו בכל הקשור בכיבוש שערים.
במונדיאל הקודם, שלבי שמינית הגמר ורבע הגמר יחד סיפקו רק 23 שערים ב-12 משחקים. הם כללו כמה זעוותונים לא קטנים ובראשם כמובן ה-0:0 הזכור לשמצה בין הולנד לקוסטה ריקה. למעשה, באף אחד מאותם 12 משחקים לא נכבשו יותר משלושה שערים והטורניר של 2014 לא היה מתקרב לאותו שיא שערים של 171 לולא ההתפרקות של ברזיל, שחטפה שביעייה בחצי הגמר ועוד 3:0 במשחק על המקום השלישי.
מונדיאל 98', שמוכתר עד היום כאחד הטובים שהיו, סיפק אקשן גם בשלב הבתים, אבל גם בהמשך, עם 45 שערים בשלב הנוקאאוט, 34 מתוכם בשמינית וברבע. במונדיאל הנוכחי, לשם השוואה, השמינית והרבע סיפקו לא פחות מ-35 שערים, כולל 3:4 בין צרפת לארגנטינה, 2:3 בין בלגיה ליפן ו-2:2 בין רוסיה לקרואטיה.
עבור הצופה הממוצע, שמקווה לא לראות את הנבחרות עוברות לכדורגל הגנתי מדי כשהכסף על השולחן, מדובר בחוויה ואפשר רק לקוות שהארבע שנשארו עימנו ומכירות זו את זו היטב ימשיכו באותו קו וישלימו עבורנו שלב נוקאאוט מהטובים שנראו במונדיאלים, גם אם שיא השערים אכן לא יישבר.
השיפוט: המונדיאל שמוכתר על ידי רבים כגדול מכולם היה זה של 1986 והוא אכן סיפק כמה רגעי קסם, אבל דמיינו לרגע איך היה נראה עולם הכדורגל ואיך הייתה נראית הקריירה של דייגו מראדונה אם רגע אחרי הקפיצה ההיא מעל פיטר שילטון הגבוה ממנו ב-18 סנטימטרים, היה מקבל שופט המשחק, הטוניסאי עלי בין נסאר, איתות מחדר ה-VAR ולחישה: "הוא הבקיע עם היד".
ומה לגבי הבעיטה של ג'ף הרסט, שכנראה לא עברה את הקו. או הגול של למפארד מול גרמניה ב-2010, הצלילה של גרוסו נגד אוסטרליה ב-2006, השערוריות לטובת דרום קוריאה מול איטליה וספרד ב-2002, ההצגה של רודי פלר שהכריעה את הגמר ב-1990 וכן הלאה וכן הלאה.
בעבר היה קשה עד בלתי אפשרי לסיים מונדיאל בלי שלפחות פעם אחת בדרך אל הגמר, הזוכה תקבל עזרה מהאיש עם המשרוקית או לחלופין, זוכה פוטנציאלית תלך בגללו הביתה. האמת, אי אפשר גם להאשים את רוב השופטים (טוב, אולי חוץ מביירון מורנו). הדרישה מהם, בטח שעם קצב המשחק של הכדורגל המודרני, הייתה די בלתי אפשרית. ואז ה-VAR האהוב נכנס לחיינו, סופסוף.
עבור מי שלא צופה באופן קבוע בספורט האמריקאי, שיפוט הווידיאו הוא מהפכה של ממש, רעיון שהיה בלתי נתפס עד כה בכדורגל. האם הוא צלח את טורניר הבכורה שלו בצורה מושלמת? ממש לא. במרוקו כעסו אחרי התיקו מול ספרד, בסרביה לא מבינים איך לא קיבלו פנדל נגד שוויץ והיו עוד אי אילו תקריות ועדיין, איך אפשר בכלל להשוות למונדיאלי עבר?
במקום לדבר ימים ולילות על השופטים והטעויות שהכריעו, במונדיאל הנוכחי מדברים בעיקר על כדורגל סופסוף. היכולת לראות ולחוות את המונדיאל בצורה כמעט שקטה וטהורה לחלוטין, בלי רעשי הרקע, שדרגה את הטורניר עשרות מונים. וכאמור, זו רק ההתחלה. ה-VAR יילך וישתפר (רוב השופטים משתמשים בו בטורניר הזה לראשונה בחייהם. בליגות שלהם הוא עוד לא קיים) ובעוד חמש או עשר שנים נביט לאחור ולא נבין איך חיינו בלעדיו.
בדיוק כמו שמונדיאל 1990 הוביל בלית ברירה למהפכה כדי לייצר כדורגל התקפי יותר, מה שהוליד בעיקר את החוק לפיו אסור להחזיר את הכדור לידיו של השוער, כך גם המונדיאל הזה הוליד מהפכה אחרי שהגיעו מים עד נפש. מספיק עם טעויות השיפוט "הרומנטיות" שהורסות תכנונים של שנים. ברוכים הבאים למאה ה-21 ותודה למונדיאל 2018, תמיד נזכור שבזכותך הגענו עד הלום.
ברוכים הבאים ל-2018 (צילום: getty)
הדרמות: אם אתם שופטים איכות של טורניר בין היתר דרך הדרמה שהוא מייצר, היכולת להחזיק אותנו צמודים לכורסה עד לשנייה האחרונה בהמון משחקים וגם לספק את הסחורה בשנייה האחרונה הזו, הרי שלמונדיאל 2018 צריך להיות מקום של כבוד בראש הרשימה שלכם.
איזו רכבת הרים רגשית משוגעת עברנו בחודש האחרון. זה התחיל כבר ביום המשחקים השני, עם שערי ניצחון מאוחרים של אורוגוואי (בדקה 89) ואיראן (עצמי בדקה ה-95) וכמובן, ה-3:3 בין ספרד לפורטוגל עם השלושער-שוויון של רונאלדו בדקה ה-88 ומשם זה פשוט נמשך בסערה, כאשר כמעט כל יום מספק לפחות רגע אחד שגרם לרשתות החברתיות להתפקע.
בסך הכל, לא פחות מ-16 משחקים (יותר מרבע!) השתנו ממצב של שוויון להכרעה או ממצב של יתרון לשוויון עם שערים שנכבשו החל מהדקה ה-86 והלאה. אורוגוואי, ערב הסעודית, איראן, פורטוגל, ספרד, ארגנטינה, קרואטיה, ברזיל, שוויץ, קוסטה ריקה, גרמניה, דרום קוריאה, אנגליה, בלגיה וקולומביה - 15 נבחרות בסך הכל, כמעט חצי ממשתפות המונדיאל, חגגו במשחק כזה או אחר שער יקר ומשמעותי בדקות הסיום (וזה עוד לפני ה-2:2 המרתק בין קרואטיה לרוסיה בהארכה ביום שבת).
רוצים עוד? גם אם תורידו את המשחקים "הדרמטיים", אותם 16 שסיפקו שער מכריע, עדיין נשארו עם עוד 20 משחקים (מתוך 44, כמעט חצי) שהסתיימו בהפרש של שער אחד "רגיל". או במילים אחרות, משחקים שהגיעו לשניות הסיום שלהם כשהתוצאה עדיין יכולה להתאזן, מה שיצר עוד ועוד ועוד מתח.
כאמור, כמעט בכל יום סיפק המונדיאל הזה לפחות משחק אחד שאסור היה לפספס, משחק שגרם לצופים לשבת מול המסך גם למחרת, בתקווה לקבל עוד מאותו דבר. מבלי להיכנס לעוד אלפי נתונים ממונדיאלים קודמים, זה לא משהו שקרה יותר מדי פעמים עד היום.
המשחקים הגדולים: אי אפשר בלי המשחקים הגדולים, אלה שייזכרו גם אחרי שכולנו נשכח מי כבש לטובת דנמרק בניצחון על פרו (יוסוף פולסן, למתעניינים).
לכל מונדיאל גדול יש גם קלאסיקה, לא משחק הגמר בדרך כלל, שמלווה אותו, כזו ששמה נקשר בשנת אותו מונדיאל. הטורניר של 1966 ראה את פורטוגל חוזרת מ-3:0 ל-3:5 מול צפון קוריאה המפתיעה. הטורניר של 1970 סיפק את "משחק המאה", ה-3:4 של איטליה על מערב גרמניה עם חמישה שערים בהארכה בחצי הגמר (אחרי שהגרמנים עשו קאמבק מ-2:0 ל-2:3 בהארכה מול אנגליה, סיבוב אחד קודם לכן).
ב-86' זה היה כמובן משחק "יד האלוהים", ארבע שנים קודם לכן "היום בו הכדורגל מת" כאשר איטליה והשלושער של פאולו רוסי הכניעו 2:3 את ברזיל הגדולה ולצדו, ה-3:3 בחצי הגמר בין מערב גרמניה (שניצחה בפנדלים) לצרפת, אחרי שהראלד שומאכר כמעט התנקש בפטריק באטיסטון. למונדיאל הקודם היו את ה-1:5 של הולנד על ספרד וכמובן, ה-1:7 של גרמניה על ברזיל.
מ-98' לנצח נזכור את הסלסאום של אואן והאדום של בקהאם וההדחה של אנגליה בפנדלים אחרי 2:2 מול ארגנטינה ולפעמים זה כן היה הגמר, כמו "המרקאנסו" של אורוגוואי ב-1950, "הנס בברן" של מערב גרמניה מול הונגריה בטורניר הבא, ה-2:4 של הרסט ואנגליה ב-1966, ה-1:4 של ברזיל עם הבישול של פלה מול איטליה ב-1970, ה-2:3 של מראדונה על מערב גרמניה ב-1986 וצמד הנגיחות של זידאן מול ברזיל ב-1998.
כפי שאפשר לראות, לא חסרות קלאסיקות למונדיאלים לאורך השנים, אבל 2018, מבלי להיכנס לנישת ה"הכי" שדיברנו עליה, סידר לנו מנה גדושה של משחקי ענק. קודם כל, המשחק שהכתיב את הטון לשאר הטורניר, משחק הפתיחה עם ה-0:5 של רוסיה מול ערב הסעודית. במקום מארחת הססנית (שגם כך מעטים האמינו בה ערב המונדיאל), קיבלנו רוסיה התקפית ותוססת שחוררה רשתות.
ה-3:3 בין ספרד לפורטוגל היה קרב טיטאנים בראשות אחד השחקנים הטובים אי פעם, משחק שהגיע שלושה ימים אחרי שלה רוחה החליפה מאמן בצורה ביזארית. אם לא די בכך, הנוקאאוט כבר סיפק לנו שתי קלאסיקות היסטוריות: ה-3:4 של צרפת על ארגנטינה, המשחק בו קיליאן אמבפה הפך מ"הדבר הגדול הבא" ל"הדבר הגדול הנוכחי" וכמובן, הקאמבק של בלגיה בדקה ה-94, בבעיטה האחרונה של המשחק, מ-2:0 סנסציוני מול יפן ל-2:3.
מעבר למשחקים האלה, שייזכרו עוד שנים קדימה (ארבעה!), היו עוד כמה משחקים נהדרים, גם אם במינון קצת יותר נמוך: ה-0:3 של קרואטיה על ארגנטינה שהבהיר לאן שתיהן הולכות ושזה המונדיאל של האירופאיות בעוד כל השאר הן רעשי רקע. ה-0:2 בשיניים שברזיל השיגה מול קוסטה ריקה. ה-1:2 המסחרר של שוויץ על סרביה עם כל המתח הפוליטי שסביב.
גם ה-1:2 המשוגע של גרמניה בעשרה שחקנים מול שבדיה, הנשימה האחרונה של אלופת העולם. ואז ה-2:0 של דרום קוריאה על אותה גרמניה. החמישייה שאנגליה השחילה לפנמה עוד לפני ההפסקה וה-1:2 של בלגיה על ברזיל, משחק שסיפק כדורגל מעולם אחר. כל כך הרבה משחקים גדולים תוך פחות מחודש. ללקק את האצבעות.
הסיפורים: ואחרי כל אלה, הסיפורים הם הכי חשובים. הם אלה שמגדירים את המונדיאל לדורות הבאים. המונדיאל של 1934 הוכתם על ידי מוסליני, ב-1950 זה הפספוס ההיסטורי של ברזיל, ב-54' הנס בברן שהזכרנו וההשתקמות של גרמניה. אחר כך פלה הילד ב-1958, הרסט ומולדת הכדורגל ב-1966, ברזיל המושלמת (וישראל!) ב-70', הפספוס של קרויף ב-74', מונדיאל החונטה האחרונה ב-78', רוסי ב-82', דייגו עם היד והסלאלום ב-86', השעמומון של 90', זידאן וצרפת החדשה של 98', רונאלדו ב-2002, איטליה פוסט קאלצ'יופולי ב-2006, הרענון הספרדי ב-2010 וגרמניה עם השביעייה בחצי הגמר בטורניר האחרון.
לרוב, הסיפורים הגדולים ביותר של המונדיאל נקבעים לפי זהות האלופה או לכל הפחות זהות המפסידה בגמר, אבל הטורניר הזה מרגיש שונה. גם בו, כנראה, הגמר יספק סיפור ענק. אם זו תהיה קרואטיה או בלגיה לראשונה, אנגליה אחרי כל הטראומות או הדור הקסום של צרפת, אבל העובדה שלראשונה אי פעם אף אחת מבין ברזיל, ארגנטינה, גרמניה ואיטליה לא הגיעה לחצי הגמר אפילו מוכיחה שראינו כאן משהו אחר.
הקריסה של גרמניה כבר בשלב הבתים יצרה סופית את "קללת האלופה" ותגרום לזו שתחגוג ביום ראשון הקרוב להתחיל לשבור את הראש לקראת קטאר 2022. העובדה שאיטליה, הולנד, צ'ילה (אלופת דרום אמריקה פעמיים ברציפות למי ששכח) ואפילו ארצות הברית לא עלו בכלל כבר נשכחה מזמן.
"המונדיאל הערבי", עם ארבע נציגות היסטורית לעולם הערבי, התגלה כבלוף כאשר כולן קרסו בזו אחר זו בצורה די מביכה (ערב הסעודית, מצרים, מרוקו וטוניסיה הודחו כולן כבר אחרי המחזור השני של שלב הבתים) ולעומת זאת, האירופאיות שלטו ביד רמה עם 10 נציגות בשמינית הגמר (מתוך 14 שהחלו את הטורניר), עם פיינל פור אירופי חמישי בהיסטוריה ועם אלופה אירופית רביעית ברציפות, כל פעם אחת אחרת.
רוסיה הייתה סיפור גדול, מארחת שבאה עם ציפיות ברצפה אחרי כמה שנים לא טובות ומצאה עצמה מרחק פנדלים מחצי הגמר ואולי יותר מזה, אחרי שכבשה חמישייה ושלישייה והעיפה את ספרד. החזרה לחיים של אנגליה אחרי שני עשורים במדבר היא סיפור גדול, כי האיש שהכניס אותה לשם הוא עכשיו המאמן שלה (וזה לא באמת משנה את מי האנגלים עברו בדרך).
ויש עוד: הפיטורים ההזויים של ג'ולן לופטגי מספרד שנייה לפני בעיטת הפתיחה, ההתפרקות של מסי וארגנטינה שבקושי עלו ועפו במהרה וההדחה המוקדמת של רונאלדו ופורטוגל, אולי במונדיאל האחרון של שני הענקים הללו שמעולם לא כבשו שער בנוקאאוט בטורניר או ההתגלגלויות הבלתי נגמרות של ניימאר שהחמיץ הזדמנות להפוך דרך הטורניר הזה לשחקן הטוב בעולם, היורש של אותם שני ענקים. אפילו היפנים שניקו את היציע היו בכותרות לכמה ימים.
כל כך הרבה סיפורים שילוו ויעצבו את הענף בשנים הקרובות, וזה עוד לפני שכאמור הכתרנו אלופה וסגנית. איזה מונדיאל. אין זמן לנשום.