עלילות ההיאבקות המצליחות באמת הן אלה שנוגעות במציאות במידה הנכונה. מזכירות לנו מספיק את העולם האמיתי כדי לפרוט על נימי הרגש, אבל מוגזמות מספיק כדי לפרוט על נימי האינפנטיליות. בין אם זו התנגדות לבוס מתעמר, קנאה של אח צעיר בבכור או בחורה שמשחקת בך וזורקת אותך הצידה, סוד הקסם הוא לא ללכת רחוק מדי. גם מוחמד חסן, דמות המוסלמי המקופח שיוצא כנגד אזרחי ארה״ב, היה אמור להשתייך לרשימה הזאת. עד שהמציאות עצמה הלכה צעד אחד רחוק מדי.
השנה הייתה 2004. קצת יותר משלוש שנים חלפו מאז פיגועי 11 בספטמבר, והצלקות עוד לא הגלידו. לא רק זה, פצעים חדשים החלו להיחשף בחברה האמריקאית. בעלי עסקים מוסלמים סבלו מהשחתה באופן קבוע, עובדים מוסלמים התקשו לקבל משרות שהלכו למקביליהם הנוצרים וככלל, אם היית אזרח מוסלמי בארה״ב באותה תקופה, חובת ההוכחה הייתה עליך. ההוכחה שאתה נאמן למדינה, ההוכחה שאתה פטריוט ולמעשה ההוכחה שאתה לא מחבל. הכול היה מאוד נפיץ, תרתי משמע, ובמקום שבו אחרים רואים חומר נפץ, וינס מקמהון ראה זהב.
מסורתית, מקמהון אהב להציג דמויות שהתכתבו עם מה שקורה בחוץ. הצעירים מאזינים למוסיקת היפ הופ גזעית? קבלו דמות של ראפר. ליגת הבייסבול בשביתה? קבלו שחקן ממורמר בשם אייב ״knuckleball״ שוורץ. יש מלחמה בעיראק? קבלו את סרג׳נט סלוטר כחסיד של סדאם חוסיין. האומה ספגה טראומה לאומית ובתגובה התעמרה בקבוצה אתנית שלמה? קבלו את מוחמד חסן.
האמת שיחסית למנטליות הפילים בחנות החרסינה שהיא החיים, שלרוב מאפיינת את ה-WWE, בניית דמותו של חסן הייתה די אלגנטית. ראשית, הליהוק - מי שנבחר לשחק את המוסלמי המקופח היה בכלל בחור קנדי ממוצא איטלקי בשם מארק קופאני. לימים יסבירו הקברניטים שהמטרה הייתה להביא מישהו שנראה כמו הצופה הממוצע, מדבר כמו הצופה הממוצע ויוצר הזדהות אצל הצופה הממוצע. עד שהוא התחיל לסיים את דבריו ב״השבח לאללה״. שריקות הבוז הצורמות היו כמוסיקה לאוזניו של מקמהון.
מה שעבד אצל חסן, כמו מה שעבד אצל לא מעט ״רשעים״ שנכנסו לספרי ההיסטוריה, היה שהוא הציג נקודה לא רעה. ״מוחמד חסן״ היה אזרח אמריקאי מן השורה, ללא עבר פלילי או ביטחוני, שראה איך קרוביו ובני משפחתו מאבדים את פרנסתם וסובלים מהתעללות מצד שכניהם. טענתו הייתה ״אני לא פניתי נגדכם, אתם פניתם נגדי. כעת לא נותרה לי ברירה אלא להילחם על כבודי ועל ביטחוני הפיזי והכלכלי". קחו למשל את אחד מנאומיו המפורסמים של חסן, בעימות שנערך בינו לבין צוות השדרים ג׳ים רוס וג׳רי לולר:
"אמריקה היא בבסיסה אומה גזענית, אומה שהקמתה התבססה על עבדות. אמריקאים ממוצא ערבי סובלים מאפליה מאז 11 בספטמבר, והם גם סבלו ממנה עוד לפני 11 בספטמבר. אני זוכר תקופה בה אנשים עוד לפחות העמידו פנים שהם מנומסים, למרות שבדיוק כמו עכשיו, אפשר היה לראות את הבוז בעיניהם. ואז, לאחר 11 בספטמבר, הכול יצא החוצה. אתם השתמשתם בטרגדיה לאומית כתירוץ כדי לשחרר את מה שאתם באמת מרגישים וחושבים לגבי אמריקאים ממוצא ערבי. אם ברגע זה הייתי נכנס לטיימס סקוור, היו עורכים לי חיפוש גופני, מטרידים אותי ומאיימים עליי, אם לא גרוע מכך. ולמה? כי אני נראה אחרת?"
פרובוקטיבי, לא נעים לשמיעה, אבל הרבה יותר עמוק ומבוסס-מציאות ממה שתשמעו מכל דמות אחרת בהיאבקות.
התשובה של רוס?
״זאת אמריקה – או שאתה אוהב אותה, או שאתה עוזב אותה".
נחשו איזה מהטקסטים קיבל שריקות בוז צורמות ואיזה קיבל תשואות מחרישות אוזניים. ואין דבר שווינס מקמהון אוהב יותר משריקות בוז צורמות ואחריהן תשואות מחרישות אוזניים.
בהיאבקות יש מושג, שכאן מקבל טוויסט אירוני, שנקרא "לקשור מתאבק לטיל". בגדול זה אומר שהמניה שלו נוסקת. במקרה של מוחמד חסן, יש כפל משמעות שיתנקם בו בהמשך. אבל עוד נגיע לזה. קודם לכן נעשה קצת ניים-דרופינג: האלק הוגן, שון מייקלס וסטון קולד סטיב אוסטין הם רק חלק מהשמות הגדולים שחסן חלק איתם זירה במהלך אביב 2005, ונוצר כאן לופ מדהים מבחינתו – השנאה כלפיו הביאה להצבתו מול הדמויות הפופולאריות בתולדות הארגון, וכל עימות כזה רק הוסיף לשנאה כלפיו, מה שהוביל לעימות הבא. אחרי האביב הגיע הקיץ, ובקיץ הגיע אולי השם הגדול מכולם.
רק אחד מהאנשים איתם חלק את הזירה. מייקלס (GETTY)
של מוחמד חסן, מי שהסתמן ככוכב הגדול הבא. ורגע לפני שנדבר על היום ההוא ביולי 2005 שהפך את כל הסיפור על פיו, נדבר רגע על מה היה אמור לקרות אם התוכנית הייתה מתממשת במלואה:
בדומה לסינה ואורטון, הקרבות נגד אנדרטייקר היו אמורים לתת את האישור הסופי למי שמקבל את ההחלטות שחסן הוא הדבר האמיתי – שהוא יכול לעמוד בסטנדרט של הגדולים ביותר, שהוא יכול להיתפס כלגיטימי בקרבות גדולים ושהוא ימשיך לגרור שריקות בוז באופן עקבי ולאורך זמן. מרגע שהאישור הזה מגיע, לרוב הגבול הוא קצת לפני השמיים, איפה שמחלקים חגורות אליפות. ועל פי הדיווחים מאותה תקופה, זו הייתה התוכנית גם לגבי חסן – האלוף המכהן, בטיסטה, הביא לתגובות פושרות ולמכירות פושרות עוד יותר, והחיפוש אחר היורש החל. יש תמימות דעים שאחרי סדרת הקרבות מול אנדרטייקר, חסן היה אמור להמשיך ליריבות מול בטיסטה. יש גם כמה דעים שהיריבות הזאת הייתה אמורה להסתיים בזכייה של חסן באליפות, בגיל 25 ולאחר פחות משנה בארגון.
חזרה למציאות. לא פעם בעלילותיו של מוחמד חסן, מקמהון וכותביו הגזימו מעט באמירות ובמעשים של דמות נפיצה גם כך. הכול היה מכוון – הם חצו מדי פעם את הגבול רק כדי להזכיר לעצמם איפה הוא נמצא. כך הם תכננו לעשות גם כשאנדרטייקר הושם בקרב עם שולייתו של מוחמד חסן, קוסרו דבארי, כהכנה לקראת הקרב הגדול של חסן נגד הקברן. אנדרטייקר כמובן ניצח בקלות, אבל מיד לאחר מכן החל עוד פלירטוט עם גבול הטעם הטוב: חסן החל "להתפלל" ליד הזירה, מה שגרם לחמישה אנשים בלתי מזוהים, עטויי מסיכות סקי ומדי הסוואה, לתקוף את אנדרטייקר ולחנוק אותו, עד לאובדן הכרה. אותם תוקפים אז לקחו את דבארי, הרימו אותו על ידיהם וסחבו אותו אל מחוץ לזירה, במראה שהזכיר יותר מדי מושגים מהעולם האמיתי כמו ג'יהאד ושאהיד. הקהל התפוצץ מזעם.
ואז התפוצצה גם הרכבת התחתית בלונדון.
56 אזרחים חפים מפשע נרצחו באחד מהפיגועים המתועבים והמזוויעים שחוותה אירופה – ארבעה מחבלים מתאבדים פוצצו את עצמם אחד אחר השני בתוך הרכבת התחתית בשלושה מוקדים שונים, ועוד אחד על אוטובוס קומותיים בכיכר טביסטוק. כל זה קורה שלושה ימים לאחר שצולם הקרב בין דבארי לאנדרטייקר, ושעות ספורות לפני שהוא אמור להיות משודר. הייתם חושבים שצירוף מקרים מזעזע כזה היה גורם לעריכה מהירה של הקרב מחוץ לתוכנית ולהקפאה של הדמות של חסן עד יעבור זעם. אבל זה כי אתם לא מכירים את וינס מקמהון.
לא פעל כמו כל אדם אחר. מקמהון (GETTY)
התירוצים להחלטה ההפקתית נעו בין "היה מאוחר מדי לערוך", דרך "התוכנית הייתה יוצאת חסרת היגיון בלי הקרב הזה" ועד "גם הרשת המשדרת הסכימה שהדבר הנכון הוא כן לשדר", אבל העובדות נותרו זהות – שעות ספורות לאחר שעשרות אנשים קיפחו את חייהם בפיגוע מחריד, ה-WWE החליטו לשדר סצנה שבה חבורה של רעולי פנים חולקים כבוד אחרון לאדם שהזדהה כמוסלמי והקריב את עצמו בקרב נגד דמות שמסמלת את המוות. אה כן, ה-WWE החליטו להריץ שורה בתחתית המסך שמבהירה כי הקרב צולם לפני הפיגוע. תופתעו לשמוע, אבל זה לא כזה עזר.
ידוע שחשיפת מיינסטרים היא אחת המטרות הגדולות של וינס מקמהון, אבל נראה שכאן הוא היה מוכן לוותר עליה. כל כלי תקשורת שמכבד את עצמו התייחס להחלטה האומללה וחסרת הרגישות של ה-WWE. בתחילה נראה היה שמקמהון מנסה להוסיף חטא על פשע, כי לחסן עוד נכתב נאום בו הוא מאשים את התקשורת בצביעות ובגזענות כלפיו, אבל רשת הטלוויזיה UPN, ששידרה את סמקדאון באותה תקופה, אמרה "עד כאן". באיחור של שבוע, הוחלט לא לשדר את הקטע בתוכנית שכולל את חסן, ולמעשה הקרב שלו נגד אנדרטייקר סימן את סיום דרכו בארגון.
אם הייתה חסרה לכם קצת אירוניה בסיפור, אז מארק קופאני פרש מהיאבקות זמן קצר לאחר מכן כדי להפוך ל...מורה להיסטוריה. שנים מאוחר יותר הוא גם היה חלק מתביעה ייצוגית שהוגשה נגד ה-WWE בגין נזק מוחי שנגרם למתאבקים. על פניו, נראה שקופאני הוא אדם די אינטליגנט, שקיבל את הזדמנות חייו, ואף ניצל את האינטליגנציה הזאת כדי למנף אותה. הרי מוחמד חסן היה דמות מתוחכמת, שדיברה בהיגיון, שבלטה בנוף. זה היה סוד ההצלחה שלה. שילוב של קו עלילה שנוי במחלוקת, טיימינג מחורבן והיבריס של מעסיקיו הפך בדיוק את אותן תכונות לסוד הכישלון.