אוהדי היאבקות אוהבים פשטות. טובים ורעים, סיפורים ברורים עם התחלה וסוף, גימיקים בלי יותר מדי עומק. אז בגדול כלל האצבע, בטח בימים המוקדמים יותר של הענף, היה שפשוט=אפקטיבי. ככה שאם שמתם בזירה מישהו שסחב איתו קרש עץ, נשבע להגן על כבודה של ארה״ב ושהקאצ׳פרייז שלו הורכב רק משאגת ״הווווו״, קיבלתם מכונה להדפסת כסף בשם ג׳ים דאגן.
כמו לא מעט מתאבקים, דאגן במקור קנה לעצמו שם בענפי ספורט ״אמיתיים״. הוא היה כוכב כדורסל, פוטבול, אתלטיקה וגם היאבקות יוונית-רומית. הוא אף זכה באליפות מדינת ניו יורק לתלמידי תיכון, ובכך הפך לגאווה של עיירת גלן פולס הקטנה ממנה הגיעה, ובמיוחד של אביו, מפקד המשטרה העירונית ואחת הדמויות המכובדות בעיר. כל כך מכובדת, שהיה יום על שמו בגלן פולס, יום ג׳ים דאגן סניור. וזו עובדה שאני מבקש שתזכרו, כי האבא עוד יצוץ בהמשך סיפורנו.
אבל בינתיים חזרה לג׳וניור. זה השלב בסיפור שבו אני אמור לספר לכם שהוא החליט להגשים את חלום הילדות שלו והחליף את הטייץ היווני-רומי בטייץ נוצץ של מתאבק מקצועני ב-WWF. אבל דאגן בחר דווקא בפוטבול. ואף הוחתם ע״י האטלנטה פלקונס מה-NFL. אבל שורה של פציעות גרמה לו לפרוש תוך זמן קצר. ועכשיו אפשר לעבור לחלק הכיפי עם הטייץ הנוצץ.
אם אתם מעל גיל 40, יעשה לכם קצת נעים בעין לקרוא שמי שהכניס את דאגן לתעשייה היה פריץ ואן אריק, אב המשפחה הקוסמית עמוסת הטרגדיות, ושיריבו הראשון של דאגן היה ג׳ינו הרננדז, טרגדיה טקסנית מכובדת בפני עצמה. בהמשך גם עבד דאגן בסמואה אצל פיטר מאיביה, סבא של דה רוק. אבל את האביזר המשונה שהפך לסימן ההיכר שלו הכיר לו ברוזר ברודי. למעשה, אפשר לומר שברודי שם אותו על המפה. וזו לא בדיחת קרש.
דווקא רצה להיות שחקן פוטבול (Getty)
סתם, זו כן. כי הוא התחיל לסחוב קרש לזירה. תאמינו או לא, בשנות ה-80 דאגן היה אחת הדמויות השנואות בדרום ארה״ב. וכשאוכלוסייה…עממית משהו כמו חובבי רסלינג בדרום ארה״ב שונאת אותך, היא עושה את זה במובן היוקד של המילה. הם היו יורקים עליו ושורטים אותו, והוא היה ממש נפצע פיזית בכל פעם שהלך אל הזירה וחזר ממנה. אז ברודי אמר לו בפשטות: ״אם הם לא מתרחקים לבד, תמצא דרך להרחיק אותם". דאגן הביט לקצה החדר, ראה שם קרש ישן, והשאר היסטוריה.
כן, לפעמים כל מה שצריך כדי להתבלט זה קרש. יחד עם הכריזמה הטבעית שלו, דאגן התחיל למשוך תשומת לב ממנהלי ארגונים ברחבי העולם. בדרום קלטו את הפוטנציאל, הפכו את הדמות שלו ל״פייס״, חביבת קהל, והוא כמעט בן לילה הפך למתאבק הפופולארי באזור. משם הדרך לקריירה בינלאומית הייתה קצרה, ולבמה של הגדולים ב-WWF קצרה עוד יותר. נראה היה שזה רק עניין של זמן עד שדאגן יכבוש את עולם ההיאבקות. אבל אני מזכיר שאנחנו עדיין באייטיז. אז כמובן שהמשטרה תפסה אותו עם קוקאין והוא פוטר.
למען ההגינות, הקוקאין לא היה שלו. למען הגינות נוספת, הוא יצא ממש דביל בתקרית הזאת. דאגן נסע יחד עם האיירון שיק, מי שהיה אחד היריבים הגדולים שלו על המסך, ואחד החברים הטובים שלו מחוצה לו. דאגן שתה בירה בזמן הנהיגה, מתוך ידיעה שבעיירת הולדתו גלן פולס, זה חוקי. והוא נעצר על ידי המשטרה. וכשהוא נשאל אם יש לו סמים עליו, הוא הודה שיש לו קצת מריחואנה בתיק, מתוך ידיעה שבגלן פולס, זה לא ביג דיל. לרוע מזלו, הוא לא היה בגלן פולס, הוא היה בניו ג׳רזי. לרוע מזלו, לחברו האיראני לא הייתה רק מריחואנה בתיק. לרוע מזלו, התאריך היה 26 במאי. או כפי שהוא מכונה בגלן פולס, יום ג׳ים דאגן סניור.
מכירים את הביטוי האמריקאי על הדבר הזה שפוגע במאוורר ומתפזר? אז זו הייתה התחושה של דאגן באותם ימים. הוא לא רק אכזב את אביו, אלא גם את דמות האב השנייה שלו, וינס מקמהון, שראה איך אחד הפרוספקטים הכי גדולים שלו חרב במו ידיו את הקריירה שלו. כי הדבר היחיד שיותר גרוע ליחסי הציבור של ה-WWF מכוכב שנתפס עם סמים, הוא כוכב שנתפס עם סמים לצד יריבו הגדול ביותר. בעיניו של מקמהון, דאגן הרס ללא מעט ילדים אמריקאים את התמימות. ולו את מצגת הרווחים הרבעונית. דאגן, כמובן, פוטר במקום.
ג'וקוביץ' עם החיקוי הכי טוב שהיה לו לג'ים דאגן (Getty)
אבל ב-WWF, הרשעה בדרך כלל לא באה עם קלון. מקמהון ראה שהסערה שוככת, וניסה לגשש עד כמה חזרה של דאגן תכה גלים חדשים. דאגן התאבק קרבות קצרים בפרופיל נמוך, והקהל התנהג כאילו הוא מעולם לא נעלם. הם שאגו את שמו וקנו בהמוניהם קרשים עשויים ספוג (אמריקה...). כעת למקמהון כבר לא הייתה ברירה והוא נתן לרוכשי הכרטיסים את מי שהם רצו לראות. והם רצו לראות את דאגן. אט אט חזר דאגן למרכז הבמה, ובשיא גם רשם את שמו בדפי ההיסטוריה כמנצח של קרב הרויאל ראמבל הראשון.
אבל זה כבר לא היה זה. לכוכב שקודם לכן היה בלתי מעורער, הצטרפו אלילים חדשים כמו מאצ׳ו מן רנדי סאבאג׳ ואולטימט וורייר, ובהמשך גם ברט הארט ולקס לוגר. הקהל תמיד שמח לראות את דאגן, אבל בשלב הזה הוא כבר לא שמח מספיק. הברזל כבר לא היה חם, ודאגן הפך להיות בגדר nice to have. וכך הוא דשדש לו, בהמשך גם עבר ל-WCW והאריך את הקריירה שלו בעוד כמה שנים, אבל הלך בדרך כל מתאבק ודעך לו לאטו.
יש עוד לא מעט רבדים לסיפורו של דאגן, ממאבק אמיץ בסרטן ועד קאמבק משונה בגיל 54 שהיה הרבה פחות כושל מכפי שהייתם מצפים. אבל הסיפור של דאגן הוא לא כל הזוויות הפיקנטיות שאפשר לדבר עליהן, אלא מיצוי הפוטנציאל שאי אפשר לדבר עליו. ואולי, באופן נדיר בסיפורי היאבקות, יש כאן גם מוסר השכל חינוכי: אם אתם רוצים להיות אלופים, אל תשתמשו בסמים. או לכל הפחות, אל תשתמשו בהם עם האיירון שיק.