כמה זמן עבר מאז שהאצבעות נגעו בג'ויסטיק? בואו נגיד שלגיימינג קראו אז סתם "משחקי וידאו", המשחק לא היה עובד בלי קלטת שנשפו בה היטב בדרך ל-slot, השלט היה מחובר עם כבל לקונסולה, ולקונסולה עדיין לא קראו קונסולה.
ככה זה בחיים. הילד התבגר מאז נינטנדו 64, מאז הלילות הלבנים וימי ההברזה מבית ספר לטובת Street Fighter, world cup 94 ו-NBA Jam האגדיים. לילד יש שני ילדים משלו, שתי ידיים לא פנויות ו-0.4 שעות שינה. לא בדיוק תנאים אידיאליים לגיימינג. כלומר, למשחקי וידאו.
אז מה השתנה פתאום? כלום. חוץ מהעובדה שמשחק אחד בעל ערך נוסטלגי ופוטנציאל בידור היסטרי הגיע למקום היחיד שבו היה לי סיכוי לנסות אותו - בעבודה. קונסולת PS4, כורסה נוחה ושעתיים של אבטלה סמויה סידרו ניסוי כלום מרגש ב-NBA Playground2, גרסת 2019 לאותו NBA Jam בלתי נשכח.
גרפיקה במימד אחר
הספה הרגישה בתחילה כמו מכונת זמן שעומדת לקחת אותי 25 שנה אחורה, אבל המשחק היה רחוק מלהיות תקוע בעבר. כבר במבט ראשון בגרפיקה היה ברור שלקרוא לזה "גירסה משודרגת" יהיה אנדרסטייטמנט. האנימציה, קומיקס סטייל, היא לא פחות מגאונית - מדויקת, יורדת לפרטים ובעיקר משעשעת, כשניכר שמעצביה קיבלו חופש יצירתי "להתפרע", בלי לפגוע בדיוק בדיוקני השחקנים, במגרש וברקע.
בלי לפגוע ב-Jam המיתולוגי, הגרפיקה הנוכחית גורמת לזו של הניינטיז להיראות כמו מיס פקמן - ידידותית, חביבה, ממכרת, אבל לעולם דו מימדית. ב-Playground זה עולם במימד אחר - דמויות השחקנים דומות להפליא למקור ומוגזמות קומיקסית במידה הנכונה, האפקטים הויזואליים שנלווים למשחק (ושואבים השראה מ-Jam) הם מרשימים במיוחד - כדור עולה באש לשחקן לוהט, סל שקופא כשההגנה מתהדקת ושלל אפקטים שונים ומשונים בכל הטבעה, סל חלק או חסימה מהסרטים.
גרפיקה קרטונית: דמויות השחקנים דומות להפליא למקור, אך עדיין מוגזמות במידה הנכונה.
White men can jump?
אז ניגבנו את הרוק מהפה וניגשנו לעסק. כל אחד בוחר קבוצה, בכל קבוצה שני שחקנים שהולכים ראש בראש, בלי חוקים ובלי מצוות. פאולים אין במשחק הזה, גם לא הוצאות חוץ או זריקות עונשין. רק רצים, דוחפים, קופצים, מטביעים, קולעים, חוסמים ונופלים. או במילים אחרות: חיים את החלום.
זה גם הקסם הגדול של המשחק הזה, כמו של אביו המיתולוגי - הוא מופרע, לא דורש תכנון גדול מדי או מיומנות גדולה מדי כדי לשחק בצורה סבירה. להבדיל למשל מ-Fifa, שם תכנון קדימה ומהירות מחשבה היא שם המשחק, ב-Playground המשחק ספונטני יותר, זריז, חמקמק. קפצת, מסרת, הטבעת והלכת הלאה. אם לא הלך, הכדור יחזור אליך בעוד שניות ספורות, אחרי שהיריב שלך יתפרע באותה מידה.
הבלאגן ההיסטרי שמתרחש על המסך הוא מה שהופך את המשחק הזה לכל כך מהנה, ובמובן מסוים - כך הרגיש אחרי זמן מה של קפיצות משוגעות, במשחק ועל הספה - שאותה אווירה פרועה היא גם זה שתבדיל בסופו של דבר בין השחקנים ה"חובבים" לאלה שיהפכו למאסטרים הגדולים של Playground.
והנה גם ההסבר לטענה: הפשטות של המשחק הופכת אותו לנגיש לכל, אבל מבט מעמיק יותר מגלה שלדקויות יש משקל גדול מאוד בהצלחה. אם מצאת את הקצב והעיתוי הנכון, תחסום יותר. אם ניצלת את החוזקות של הדמות שבחרת, תמצא הרבה יותר את הטבעת. אם הקפדת על מד העוצמה של הזריקה - אתה תראה רק את הרשת זזה.
מה זה אומר ניצול החוזקות? אם בוחרים, נניח, את לברון ג'יימס, עדיף להתמקד בריחוף מטורף לעבר הסל. אם לוקחים, נגיד (אי תקינות פוליטית בעוד רגע...), לבנצ'יק גנרי, הסיכויים לזנק לדאנקים מרעידים יורדים באופן דרסטי ועדיף לשים את הפוקוס על מסירות חכמות וזריקות מרחוק. מצד שני, אותם בהירי עור חסרי קפיצים גם יספקו לכם רגעי קסם אווירודינמיים אם רק תמשיכו לנסות ותהיו סבלניים. כי ב-NBA Playground גם גברים לבנים יכולים. פשוט קצת פחות.
בלאגן על המסך בזמן משחק על הספה
בשביל לברון צריך לעבוד
גם זקן כמוני יודע, במשחקים האלה הדברים הטובים באמת לא באים בחינם. וכך, כדי לשחק עם רוב הסופרסטארים הגדולים של ה-NBA צריך לעשות אחד משני הדברים: לשלם כסף או לשחק כמה שיותר ולצבור נקודות כדי "לשחרר" קבוצות ו/או שחקנים מובילים - לברון ג'יימס, סטף קרי, ג'יימס הארדן וכל מעופף אחר. בינתיים תסתפקו בגורדון הייוורד ואנס קאנטר, מדי פעם בקיירי איירווינג, וגם תתענגו על כוכבי עבר אגדיים.
אין ספק, פורמט של עונה הוא הפינוק הגדול ב-Playground2. לא רק בגלל הכיף שבמרוץ למרחקים ארוכים, אלא בעיקר בגלל ה-Legends הנוסטלגיים שמתלווים לכל העסק. בחירה של קבוצה לפורמט של עונה יצמיד אתכם לצוות מרגש של שחקנים פעילים עם שחקני עבר משלל תקופות. רשימת האגדות שתוכלו להקפיץ לעבר הסל מרגשת במיוחד וכוללת בין היתר את פול פירס, קובי בראיינט, כרים עבדול ג'באר והאחד והיחיד, הוד אוויריותו מייקל ג'ורדן.
קפצתי עם הדלוריאן, תיכף אשוב
המשחק הזה הוא חוויה נטו, מתקן שכיף לעלות עליו בשביל ריגוש של כמה דקות או כמה שעות. אין פה מסעות ארוכים, לא צריך לאמץ את המוח בענייני אסטרטגיה, לא חייבים אפילו להבין מה עושה כל כפתור (אם כי רצוי, אחרת תחטפו בראש). עבור גיימר עבר, "NBA Jam Legend" אם תרצו, Playgrounds 2 הוא האסקפיזם המושלם, מסע בזמן בעקבות הנעורים, הימים שבהם הייתי פזיז יותר, קופצני יותר, אתלטי יותר ובעיקר פנוי יותר.