עבורי, "ספיידרמן" שיצא בשנת 2018 לפלייסטיישן 4 הוא דוגמא נהדרת לאיך יוצרים משחקסופר גיבורים כמעט מושלם. ממש כמו משחקי "ארקהם" של בטמן - איש העכביש סוף סוף קיבל את היחס הראוי שהיה מגיע לו אצל חברת Insomniac שפיתחה את המשחק: הסיפור היה מרתק, מכניקות המשחק היו מהנות וממכרות, והיה ניתן להבחין באהבה של המפתחים לדמותו של טווה הקורים השכונתי בכל היבט. הלוואי שלמשחק "הנוקמים" ששוחרר במהלך השנה היה עשירית מהנשמה שהיה למשחק הזה, אבל אני סוטה מהנושא.
כעת עם העובדה שהפלייסטיישן 5 ממש מעבר לפינה, אחד ממשחקי ההשקה לדור הנוכחי הוא למעשה חבילת הרחבה למשחק המקורי - ששמה אותנו בנעליו של טווה הקורים החדש בשכונה - מיילס מורלס, שמצטרף לפיטר פארקר, ועוטה גם הוא את המסיכה של איש העכביש בדרך להפוך לגיבור.
תודה רבה לישפאר, שסיפקו לי את עותק המשחק ואת קונסולת הפלייסטיישן 5 לסקירה.
העלילה
"ספיידרמן: מיילס מורלס" מתחיל מספר חודשים היכן שהמשחק המקורי נגמר, לאחר שמיילס (שהיה גם דמות פעילה ומשמעותית במשחק הראשון) נעקץ גם הוא ע"י עכביש רדיואקטיבי ומקבל כוחות על. לאחר שמיילס חושף זאת לפיטר פארקר, השניים מתחילים לשתף פעולה והופכים לצמד גיבורים מטילי קורים השומרים על העיר ניו יורק.
המשימה הראשונה שבה תשחקו זהה בבסיסה למשחק הראשון, ובזמן שהנבל ריינו משתולל בעיר, עליכם לעצור אותו בכל מחיר, כך שבעצם המשחק יזרוק אתכם ישירות לתוך האקשן תוך כדי שהוא מלמד את העקרונות והמכניקות הבסיסיים של המשחק. מיד לאחר שתסיימו אותה, העלילה תתחיל לתפוס תאוצה ותתקדם: פיטר מודיע למיילס כי הוא צריך לצאת לחופשה קצרה ביחד עם מרי ג'יין, והוא מעביר את המשמר של ניו יורק לספיידרמן החדש והטרי.
הימים הראשונים של מיילס בתפקיד נחשבים לרגועים יחסית. הוא נפגש לראשונה מזה שנים עם חברת הילדות שלו, הוא עוזר לאימו עם קמפיין הבחירות שלו, ואפילו חברו הטוב - גנקי לי עובר לגור אצלו והופך לעוזר שלו בשלט רחוק בזמן משימות. כמובן שלאט לאט, העניינים מתחילים להתחמם: ארגון חדש מחתרתי חדש העונה לשם The Underground הוקם, והוא מונהג ע"י נבל חדש בשם The Tinkerer, שנשבע לנקום ולפעול כנגד חברת Roxxon - תאגיד אנרגיה פרטי באיזור הארלם שבניו יורק, שעל הדרך גם מספק את החשמל לתושבים בעיר.
מיילס כמובן ימצא את עצמו בלב הסכסוך כאשר הוא נרדף ונלחם בשני האירגונים - בזמן שגורל ניו יורק נמצא על הכף. סיפור ספיידרמן קלאסי, שעד סופו - אתם תתחברו למיילס, שמתגלה כדמות נהדרת שקל להזדהות איתה, וספיידרמן ראוי בהחלט. אין ספק שחבילת ההרחבה הזו תפסה כראוי את כובד האחריות שהתפקיד של "ספיידרמן" מביא איתו, ממש כמו המשחק הראשון.
ממש כמו המשחק הראשון, העלילה לא עושה משהו יוצא דופן שלא ראינו בעבר, אך היא כתובה כראוי, ויש לא מעט תשומת לב לפרטים ולדמויות. אני אמנם לא רוצה להכנס למחוז הספויילרים כדי לא להרוס דבר, אך העלילה לא רק בונה את מיילס ואת שאר העולם שלו, היא גם ממשיכה את הקו של המשחק הראשון. היא מצליחה להרחיב ולבנות את השורשים למשחק הבא, או לעוד חבילות הרחבה עתידיות בכיכובו של מיילס. שחקנים חדשים אמנם יכולים לדלג על המשחק הראשון ועדיין יצליחו להבין מה קורה ומי נגד מי - אך אני עדיין ממליץ לשחק בו.
משחקיות
הגיימפליי של מיילס מורלס זהה למשחק המקורי, ואין שינויים מרחיקי לכת. השחקנים עדיין יטוו קורים ויתעופפו בין הבניינים של ניו יורק באמצעות מכניקה שלעולם לא תימאס, ומהלך הקרבות עדיין מאוד מזכיר את זו בטמן - אך בהתאם לדמותו הקלילה של ספיידרמן, יש דגש רב יותר על תנועתיות וביצוע קומבואים.
אבל חשוב לזכור שמיילס הוא לא פיטר, והיכולות שלו במהלך הקרבות מאפשרות לו כמה אפשרויות שלא ניתנות לפארקר: מיילס יכול ליצור זרמים ולחשמל את יריביו. מדובר במתקפה שבהתחלה אמנם נראית שולית, אך ככל שתתקדמו במשחק - היא תהפוך ליותר ויותר משמעותית במהלך הקרבות, והיא גם מאוד מספקת לשימוש לאחר ששידרגתם אותה מספיק.
מיילס יכול להפוך גם לבלתי נראה לזמן מוגבל, כך שבמשימות התגנבות או במהלך קרבות עצומים לפעמים מדובר ביכולת שמצילה חיים במידה ומצאתם את עצמכם מוקפים אוייבים.
נוכח שתי היכולות הללו, למיילס קיים "עץ יכולות" (Skill Tree) משלו, והוא ניתן לשידרוג בהתאם. בתור התחלה אתם תרגישו כי מיילס מאוד זהה לפיטר מבחינת היכולות והטריקים שהוא מבצע, אך ככל שאתם שתתקדמו בדרכם בתור ספיידרמנים חדשים - מיילס כבר לא יחשב לטירון, וסגנון הלחימה שלו ישתפר ויותאם יותר לאופי של דמותו, ומה מבדיל את הספיידרמן החדש הזה מהספיידרמן הישן.
נכון שבכל משחק קיים עץ יכולות שניתן לשדרוג, אך מכיוון ומיילס נשאר לראשונה להגן על העיר לבדו, הרפתקאת הסולו הראשונה שלו לא רק מבגרת ומכשירה אותו, היא גם מפתחת את היכולות שלו לאט לאט - וזה בעצם מתבטא בעץ יכולות והשיפורים של השחקן - אלו שמבדילים אותו מפיטר. זה בעצם יוצר מצב שבו גם האלמנטים של המשחקיות וגם של העלילה נפגשים ומשתלבים יחדיו בצורה קוהרנטית וטבעית.
גם האנימציות של מיילס טווה קורים בניו יורק מרגיש כל כך שונות מאלו של פיטר. ומכיוון ומדובר בספיידרמן טרי בתחילת דרכו - האנימציות שלו מרגישות "מגושמות" יותר. אמנם יש בהן הרבה פחות חן, אבל וואו. כמה שנהניתי לשחק עם מיילס. במשחק המקורי הייתי מבזבז שעות רק על לטוות קורים, והאנימציות החדשות הללו הצליחו לגרום למכניקה להרגיש יותר הרבה כיפית וממכרת. כמובן שניתן להבחין בהשפעה שהגיעה ישירות מסרט האנימציה (המעולה) Into The Spider-Verse, שיצא גם הוא בשנת 2018.
העולם הפתוח הוא אותו עולם פתוח שכבר שיחקנו בו, כאשר למיילס יש מספיק פעילויות יחודיות, משימות צדדיות וחפצים לאסוף במפה בשביל לגרד את ה-OCD שלכם. העיקרון נשאר זהה: אתם תאספו Collectibles ברחבי המפה על מנת לשפר גאדג'טים או לפתוח חליפות שיעניקו לכם חליפות מיוחדות. ובדיוק כמו במשחק המקורי - החליפות שתפתחו נהדרות ומגוונות.
אחד החידושים העיקריים הוא "אפליקציית ספיידרמן" שמיילס וחברו משיקים עבור אזרחי ניו יורק, וזאת מאפשרת לתושבים לתקשר ישירות עם הגיבור השכונתי שלהם. האפליקציה בעצם מעניקה לשחקנים מספר משימות צדדיות, אך השחקנים יוכלו להשתמש בה על מנת למצוא פשעים רנדומליים שמתרחשים בלחיצת כפתור, במקום לשוטט בעיר עד שהאפשרות תיטען באופן רנדומלי.
חשוב לי לציין שאמנם מדובר ב"חבילת הרחבה", אך היא הרבה יותר ארוכה מכל שלושת חבילות ההרחבה שיצאו לפלייסטיישן 4. אני שיחקתי על הרמה הכי קשה שהמשחק איפשר לי, וניסיתי לסיים את כל המשחק על 100%, אמנם התעכבתי על חלק מהאתגרים הצדדיים עד שהשגתי תוצאות מושלמות, אך החוויה לקחה יותר מ-16 שעות בודאות. בכל מקרה - מדובר בחווית משחק הייתה ארוכה יותר ממה שציפיתי. מרשים בשביל כולה "חבילת הרחבה".
יש כאלו שיגידו שהמשחק הראשון הרגיש ארוך מידי, והייתי יכול להסכים עם האמירה הזו. אבל סיימתי את המשחק הראשון ארבע פעמים (כמובן שגם על הרמה הכי קשה ולאחר מכן על NG+) ונהניתי בכל ריצה מחדש. אם אתם מכורים ונהנים כמוני ממכניקות טווית הקורית והקרבות של ספיידרמן - אתם תמצאו את עצמכם משחקים בחוויה שלא תירצו שתיגמר.
לצערי, המשחק לא מבצע יותר מידי שימוש ביכולות המיוחדות של שלט ה-DualSense החדש. הדבר היחידי שבו היה שימוש הוא ה-Haptic Feedback, שזהו למעשה רטט יותר "נקודתי". זה אומר שיש כמה חיישני רטט בשלט, כאשר כל אחד מהם פועל בנפרד באופן מדוייק יותר לפי המתרחש על המסך. מצטער לאכזב, אך אני לא יכול לומר שמדובר פה בתכונה מדהימה, או כזו שמצליחה "להכניס אותי יותר לתוך עומק החוויה". זה הסתכם אצלי באמירת "קול" לעצמי, והמשכתי הלאה.
הגרפיקה של הדור הבא
המשחק מסוגל לרוץ בשתי דרכים: או משחק ברזולוציית 4K על 30 פריימים לשנייה, או ב-HD מלא על 60 פריימים לשנייה. אני בעיקר שחקן PC, לכן אני תמיד אבחר בכמה שיותר פריימים - את רוב חווית המשחק שלי חוויתי על האפשרות השנייה, כאשר אני מחליף מידי פעם על מנת לבצע השוואות.
יש משהו מאוד מספק לשחק סוף סוף על 60 פריימים לשנייה על הפלייסטיישן, אך גם האופצייה לשחק ב-4K פשוט מהממת. הירידה לפרטים בכל היבט פשוט עוצרת נשימה, בזמן שניתן פרטים כל כך קטנטנים שמרחיבים את החוויה וההיקף של הגרפיקה: החספוס על החליפה של מיילס, או אפילו טיפות זיעה - פשוט מרשים. אני רק מחכה לראות אקסקלוסיביים נוספים של סוני בדור הקרוב. אני מקבל צמרמורות רק מלחשוב מה סטודיואים כמו Naughty Dog או סנטה מוניקה - יוכלו להשיג בדור הזה אם זו התוצאה.
מעבר לזאת כונן ה-SSD של הקונסולה מאפשר למשחק להטען תוך פחות משנייה או שתיים: במידה ותבצעו fast travel במפה, תמצאו את עצמם תוך שנייה במקום שבו רציתם, ובמצבים שבהם תעברו לתוך מבנה פנימי - המעבר יהיה חלק לחלוטין ולא ניתקל יותר במסך טעינה שלוקח חצי דקה כמו בדור הקודם. חווית המשחק על הקונסולה מעולם לא הרגישה כל כך חלקה. תענוג.
אם כבר דיברנו על הגרפיקה, אני מרגיש מחוייב להתייחס לשינוי הגדול ביותר בדור הנוכחי: דמותו של פיטר פארקר הוחלפה על מנת שתיראה דומה יותר לזו של השחקן טום הולנד מיקום הסרטים הסינמטי של מארוול, והנה שני הסנט שלי בנושא: הוא לא מתאים, ובאמת שעם כל האהבה שלי להונלד וכמה שהוא פיטר פארקר מקסים בסרטים- זה לא אותו פארקר שאהבנו והכרנו במשחק הראשון, שלדעתי היה מ-ו-ש-ל-ם.
המראה החדש לא מרגיש כאילו הוא בהכרח תואם לאישיות הקיימת, והפיטר הזה מרגיש יותר כמו "ילד שנראה בוגר לגילו" , מאשר אדם בוגר בשנות ה-30 לחייו. אני אמנם לא מרוצה מהשינוי וחושב שהוא מיותר, אבל אני בטח לא הולך להחרים את המשחק. לפחות המדובב המקורי נשאר.
פסקול
אחד מההיבטים שתמיד שיעשעו אותי במשחק הקודם: המוזיקה האפית שמתחילה לצוץ ברגע ששחקנים מתחילים לטוות קורים ברחבי ניו יורק. בהרחבה החדשה, המוזיקה האפית נשארה, והפעם היא מלווה גם בקצב וסקראצ'ים אלקטרוניים - כאלו שתואמים לאופיו הצעיר והמוזיקלי של מיילס.
מעבר לזאת, ניתן להבחין גם בהשפעות שהיו ל-Into The Spider-Verse במשחק, כאשר לא מעט רגעי מפתח וסצינות מלוות ע"י פסקול עם שירי היפ הופ שהופקו במיוחד עבור המשחק, וממש כמו סצינת What's Up Danger מסרט האנימציה- הסצינה שבו מיילס לובש במשחק לראשונה את התלבושת שלו שכולנו מכירים פשוט מצמררת וכיפית לצפייה.
לסיכום
מי שנהנה מהמשחק הראשון, אין לי ספק שיהנה גם מחבילת ההרחבה החדשה. היא אמנם לא ממציאה את הגלגל מחדש מבחינת המשחקיות או העלילה, אך היא מציעה סיפור המשך מרתק ומהנה, משחקיות ממכרת, ומספיק תוכן ש"זהה אבל שונה" מהמשחק המקורי.
מי שמפחד שמדובר בעוד מקרה של "העתק הדבק", אל דאגה: קיימים מספיק הבדלים בלחימה בין דמויותיהם של מיילס ופיטר על מנת שירגישו שונות אחת מהשנייה. בזמן שההשפעות מתוך סרט האנימציה (המעולה) Into The Spider-Verse מורגשות היטב במשחק, הוא עדיין מצליח ליצור זהות יחודית למיילס מורלס, וגורם לשחקנים להבין למה הוא לא סתם עוד חיקוי של ספיידרמן, אלא למה הוא ספיידרמן.