תשוקה שיש רק באיטליה: המיליונר מתאהב בסינדרלה

בוידאו: תקציר ה-2:2 של בנבנטו ומילאן

"תרוקן את הכיסים". עמד מולי ילד צנום, אולי נער, גג בן 14, עם סכין ביד. פאקינג ילד עם סכין. בשנייה אני מדביק אותו לרצפה, איחו דה פוטה. הייתי לוחם בצבא וקראטיסט ביסודי. מי הוא חושב שהוא הילד הסתום הזה? אז רוקנתי את הכיסים, שוד לאור יום בכניסה לשדה התעופה של בואנוס איירס. בטח הילד הצנום כבר חוגג לי על כל כרטיסי האשראי עם כל החברים הצנומים שלו, וזה יכול היה להיות כל כך פשוט לבטל אותם אילו לא היה לוקח איתו גם את האייפון החדש שלי.

• רק עכשיו גיליתם את המסע של אסף? לחצו כאן לכל הפרקים כדי לגלות איך הכל התחיל

מעט תמיכה נפשית מצוות העובדים לאורחים מיוחדים בשדה, ברכת הגומל על שהדרכון נשאר ברשותי ועוד כמה שיחות עם מנהל הכספים שלי בארץ, ואני מבטל את הכרטיסים, מושך כסף חדש ומודיע שאת כרטיסי האשראי החדשים שלי ישלחו לחשבון הבנק שלי בנאפולי. היעד הבא הוא איטליה, קודם כל כי לשם יוצאת הטיסה הבאה וחוץ מזה, תמיד תהיה לי פינה חמה בלב לקבוצה שמילאה את חיי בזיכרונות ילדות כחול-לבן של מראדונה קורע את כר הדשא.

אני נוחת בארץ המגף ובדרכי החוצה מנמל התעופה אני נזכר שחורף. הקור העז חודר עצמות ולאחר שכמעט חודש הסתובבתי עם גופייה ומכנסיים קצרים בלוק של מוצ'ילר (או קבצן בתחנה המרכזית של תל אביב) הצינה מחייבת אותי להתלבש ואני כמעט מתרגש לעלות שוב על "מדי הא' שלי" - החליפות, הנעליים, השעונים, האפטר שייב. אירופה מרגישה כמו חגיגה תרבותית. וכשמצב רוחי מתחיל להתרומם, מבט אחד בלוח המשחקים מעלה בי גל חום ואני מרגיש את הוריד המרוקאי שלי מבצבץ לו במצח. התבלבלתי בימים. פספסתי ביום אחד את המשחק של נאפולי מול יובנטוס בסאן פאולו. יש לי לפחות שבוע ימים להמתין בנאפולי עד קבלת כרטיסי האשראי ואני חושב שאני מאבד את זה.

אני מתנחם בבירה קרה, לצד פיצה חמה בפאב מקומי וצופה בשטרסבורג, קבוצה מהמקום ה-17 בליגה הצרפתית, עם סיכוי די מבטיח לירידה לליגה השנייה, קורעת את פ.ס.ז', מעצמת המזומנים, ועושה בית ספר לניימאר, אמבפה ודי מריה. בשער הראשון אני מבסוט, בשני אני מחייך ובשריקת הסיום אני מתגלגל מצחוק, הפסד ראשון שלהם בעונה ואני מדושן עונג. מהיום בו ניימאר חלה בשיגעון הגדלות והחליט לעזוב את ברצלונה כדי שאף אחד לא יאפיל לו על האגו, אני לא סובל אותו, וגם לא את פ.ס.ז' שהוכיחה שכסף גדול מנאמנות ומכל חוזה אחר. הקאתי קצת בפה.

בשולחן ליד הבר, צופות במשחק שתי בחורות צעירות ונלהבות. סיטואציה שהייתה חולפת על ידי אם זה לא היה מחזה חריג לחזות בשתי נשים מתוקתקות בסטייל אירופאי עדין ונשי, מרותקות למסך וצופות בפ.ס.ז' מפסידה בכזה עניין, ובעיקר, אם היפה יותר מבניהן לא הייתה כל כך דומה לגל (גל האקסית. לא גל השותף המושלם שלי, חס וחלילה). אני מחליט לגשת אליהן. דקות ספורות הספיקו לי לגלות שהן כדורגלניות בעצמן בליגה הראשונה ברומא, קבוצת הנשים המקבילה במועדון לזו של הגברים. הן מספרות לי על המשחק שהיה להן אחר הצהריים, באיזו עיר קטנה, לא רחוקה מנאפולי ואני מספר להן בקצרה על המסע שלי, על הסיבה שהגעתי לנאפולי, על פספוס המשחק ועל שבוע הימים שנשארו לי להעביר כאן.

קלאריסה וכריסטיאנה, שתיהן בלמיות, מציעות לעזור לי למצוא משחק טוב לראות ואולי אפילו להצטרף אלי. הן שולפות במהירות לוח משחקים ומסבירות שלנאפולי לא תגיע אף קבוצה מעניינת, גם לא לרומא שנמצאת כשעה וחצי נסיעה מאתנו. אבל אז היפה מבניהן שדומה לגל, כריסטיאנה, מציעה שניסע כולנו לבנבנטו, מילאן מגיעה לשם מחר. בנבנטו, קבוצה צנועה מעיר קטנה, 50 קילומטרים מנאפולי, שעשתה את הבלתי יאומן כשעלתה תוך שנתיים מהליגה השלישית לראשונה ובעונה הנוכחית גולשת את דרכה חזרה מטה במאזן שיא שלילי ומביך במיוחד. אני מחליט שזה מספיק מרגש, יש פה עניין. קבוצה רומנטית עם סיפור מסקרן, אצטדיון פצפון, חזון לחלום וביצים להגשים. ואם המשחק יהיה משעמם - לפחות ראיתי את לאונרדו בונוצ'י, הקאן צ'להאנולו ואנדרה סילבה.

בבוקר שאחרי, אוספות אותי השתיים מהמלון המפונפן שלי, ואני מרגיש שהגבריות שלי מתערערת מעט כששתי הכדורגלניות יושבות קדימה וקלאריסה נוהגת. אישה על ההגה. כל הנסיעה הן מספרות לי על אפליית הנשים בכדורגל העולמי, על איך גורמים להן להרגיש נחותות ועל היום בו הן אשכרה חיסלו את הגברים של רומא באיזה סשן אימונים מיוחד. ולמרות שאני מרגיש מידת רחמים כלפיהן, אני עדיין חושב שנשים לא צריכות להשתתף במשחק הזה. זה עולם גברי וברוטאלי, מקום מפלט להתפרק, לצעוק, להשתגע, להיות בבון אמיתי. אבל אני לא אומר להן את כל זה כי הן הצילו אותי משעמום היסטרי. אז אני פשוט שותק ומדי פעם מהנהן.

"סטאדיו סירו ויגוריטו", האצטדיון הפצפון והמיותר של בנבנטו, קטן מדי לממדי האירוח של קבוצה נוצצת כמו מילאן ומכיל בקרבו 17 אלף מקומות בלבד. אם זה לא מספיק, האצטדיון שנבנה בשנות ה-70 המאוחרות כנראה עצר בזמן, כי היציעים כולם בנויים מטריבונות - אין כיסאות, פאקינג בטון עליו סימוני מספרים בצבע דהוי. אני מביט בקבוצות האוהדים הנרגשות הממלאות את האצטדיון, כולם מאושרים, מחויכים, מקפצים ורוקדים לצלילי שירת אוהדים איטלקית. יש קסם מיוחד לאוהדי כדורגל, בכל יציע בו תשב, האווירה פשוט נספגת בעורקיך, אי אפשר להישאר אדיש לרגשות הסוערים והאדרנלין המדבקים שמציפים את האצטדיון. והתחלתי להתרגש עם בנבנטו, הקבוצה המעפנה מדרום איטליה. קלאריסה וכריסטיאנה חוגגות עם האוהדים, ומשהו בכריסטיאנה, ביופי העדין שלה לצד האהבה הגדולה לכדורגל - מרגשת אותי. חיוך דבילי, שכואב בלחיים ונמרח מאוזן אחת עד השנייה, נתקע לי על הפרצוף.

שחקני בנבנטו, לצד שחקני העל הנוצצים של מילאן צועדים אל כר הדשא והרעש באצטדיון הקטנטן גדול על ממדיו. אני מהרהר לעצמי בגודל המעמד, בטוח שאוהדי בנבנטו מתרגשים כך בכל פעם כשאחת מהקבוצות המוליכות בליגה מגיעות לביתם הצנוע. אני חושב על הפועל באר שבע מגיעה לאצטדיון העירוני של נס ציונה ומצחקק. שריקת הפתיחה. באופן לא מפתיע, כבר בדקה ה-38 מצטיידת מילאן ביתרון, אבל זה לא הוריד את רוחם של הקהל מבנבנטו, הקבוצה האחרונה בטבלת הליגה, ללא נקודת זכות אחת, שבקרוב מאוד תחזור לליגה השנייה. ככה זה אני מניח, קהל מסופק. אוהדים אסירי תודה על פיסת האושר האלוהי שכבר קיבלו. 5 דקות בלבד אחרי המחצית ובנבנטו, הקטנה משווה, 1:1.

הקהל גועש ומתפרע מאושר, קשה להאמין כמה רעש יכולים 17 אלף חולי כדורגל לעשות. השוויון ההזוי מחזיק 7 דקות בלבד, עד שמילאן מחזירה לעצמה את הכבוד שכמעט ואבד. המשך המשחק נראה כמו שעשוע אכזרי בחסר אונים. מילאן מובילה ובנבנטו שאין לה מה להפסיד, מדדה אחריה בכל הכח וממשיכה להילחם כאילו מדובר במשחק העונה. דקה חמישית בתוספת הזמן, ואני זוכה לצפות באחד מרגעי הכדורגל הגדולים שראיתי מימיי, אי שם בבנבנטו הקטנה שבדרום איטליה. דקה 95, בעיטה חופשית ואחרונה בהחלט, והשוער של בנבנטו מפקיר את השער ועולה לרחבה. בריוניולי מרים לאוויר, והשוער, קופץ לנגיחה מדויקת ואמוציונלית במיוחד, ששולחת את הכדור ישירות אל הרשת של מילאן.

שאגות שיא עולות מהקהל שמרעיד את האצטדיון בחגיגות השמורות לרגעי אליפות. נקודה ראשונה אי פעם בליגה הבכירה של איטליה ואני יכול להישבע שהאדמה תחתיי רעדה. השחקנים רצו לחגוג ולבכות עם האוהדים שרצו לחגוג ולבכות עם השחקנים, ואנחנו איתם. מערבולת רגשות מסחררת ומטורפת. שחקני העל הנוצצים של מילאן עומדים המומים, בבושת פנים כתפאורה מהודרת בפסטיבל העוצמתי של בנבנטו שכולו על טהרת האהבה למשחק.

הבנות צריכות לעזוב מחר בבוקר, ואת הערב אנחנו מחליטים לסיים בפאב בנאפולי בו נפגשנו. בירה קרה ופיצה חמה, והפעם גם בתוספת כמה צ'ייסרים של לימונצ'לו חמוץ-מתוק-זול. ובמקום לבהות בשידור החוזר של יובה – בארסה, אני בוהה בכריסטיאנה, שכל כך דומה לגל שזה מעורר ביי בחילה. אני מחליט שבכל פעם שאחשוב עליה, אני ארים צ'ייסר נוסף. את המשך הערב אני כבר לא זוכר.

מכירים את הרגע בו אתם פותחים את העיניים, אחרי לילה של שכרות ומבינים שעשיתם שטות? אז למרות שזה נשמע כאילו הערב הלך לכיוון אחר, לצערי, לא התעוררתי ליד כריסטיאנה. אבל שלחתי הודעה לגל, ולא רק ששלחתי לה הודעה, קניתי לה כרטיס טיסה לאיטליה. לפגוש אותי.

הפרק הבא יפורסם ביום שני, ה-21/05