לא רק צ'ונסי בילאפס - גם אני מבסוט שדני אבדיה החטיא את שלשת הניצחון נגד קליבלנד, ואיבד את הכדור בדקה האחרונה של ההארכה במסירה שאלמלא פעולה הגנתית גדולה של דריוס גארלנד, היתה הופכת לדאנק מול סל ריק. לא כי הוא החטיא ואיבד, כמובן שהיה כיף יותר אם היה קולע ומדייק, אלא כי הוא ניסה והעז. זוכרים איך בימי וושינגטון וויזארדס היינו רוצים לראות אותו יותר יוזם, יותר אחראי? אז הנה אבדיה היוזם והאחראי שלנו. במשך ערב שלם הוא יזם ולקח אחריות. מול הקבוצה הכי טובה במזרח העונה, שרק השתפרה מאז הדדליין (בזכות השחקן ששמר על דני דקות ארוכות), במשחק חוץ, כששני השחקנים הכי יקרים של הבלייזרס, אייטון וגראנט, יושבים פצועים בחוץ, אבדיה הראה שזו יכולה להיות הקבוצה שלו. אולי גם צריכה.

עם כל משחק שעובר, הבלייזרס ממשיכים להתעלות על הציפיות מהם. בסוכנויות ההימורים בתחילת העונה נתנו להם 20.5 או 21.5 ניצחונות. כרגע הם על 27, ורבע עונה עוד לפניהם. אחרי שלושה הפסדים רצופים, בפציעה הקודמת של אבדיה, הם עמדו על מאזן 28:13. מאז הם ניצחו ב-14 מ-20 המשחקים הבאים. זה לא סתם מומנטום או סתם פוקס. זו קבוצה עם אופי שהולכת ומתגבשת לנו מול העיניים. יש להם יותר ניצחונות מסן אנטוניו ומפילדלפיה, אחד פחות מפיניקס עם שני שחקני היכל התהילה (ובראדלי ביל), ואת כל זה הם עושים כקבוצה. אף שחקן מהבלייזרס העונה לא קלע 40 נקודות במשחק - חמישה קלעו 30 ומעלה. אף שחקן לא רשם טריפל דאבל העונה - עד דני אתמול.

העובדה האחרונה היא לא עוד נתון סטטיסטי. היא תוכנית עבודה שאפשר ללכת איתה קדימה. כתבנו זאת כמה פעמים ונכתוב זאת שוב: אבדיה הוא המוסר הטוב ביותר בבלייזרס. הוא אמנם מדורג שם שלישי באסיסטים העונה, אחרי הנדרסון וסיימונס, אבל התחושה היא שרבים מהאסיסטים שוברים קווי הגנה. הוא מושך המון תשומת לב, שמאפשרת לשחקנים אחרים להשתחרר. הוא לא היה עושה זאת בלי המהירות המרשימה במהלכי קוסט טו קוסט, בלי הבנת המשחק ובלי הפיזיות האדירה שפיתח ושמאפשרת לו, בליגה שמרשה לשחקנים קצת יותר להרביץ בהגנה, להגיע לקו 13 פעמים מול ההגנה המרשימה של הקאבס. מאז הקאמבק מהפציעה בינואר, וגם כשמחשיבים שני משחקים שפספס בגלל פציעה אחרת, רק חמישה שחקנים - שיי, אנתוני אדוורדס, פאולו באנקרו, טריי יאנג, ג'יימס הארדן - לקחו יותר זריקות עונשין ממנו.

לצד השחקנים הגדולים ב-NBA. דני אבדיה על הקו (GETTY)

כמו טנקינג, רק הפוך
בדקות האחרונות היה אפשר להתרשם גם כמה פורטלנד היא עדיין קבוצה צעירה ולא חכמה. שלושת הגארדים המובילים שלה - אנפרני סיימונס, שיידון שארפ וסקוט הנדרסון - הם אנשים שמתחברים פחות לקונספט של מסירה ויותר לפעולות אחד על אחד, עם סט כישורים די חופף. הדעה שלפיה ה-NBA "הפכה בשנים האחרונות" לליגה של בידודים לא מדויקת - יש היום יותר הנעת כדור ויותר תנועה ללא כדור מאי פעם - אבל מי שרואה בעיקר משחקים של פורטלנד, איך לומר, לכו תתווכחו איתו. בדקות האחרונות היו שם מעט מאוד תרגילים ומסירות, והרבה מבצעים אישיים של סיימונס ושארפ. הפעם זה עבד להם לפרקים, ולפרקים לא. קליבלנד, בינתיים, הניעה כדור במהירות מסחררת והגיעה לזריקות פנויות, כמו שהיא עושה כל העונה, בדרך ל-19 שלשות ב-41%.

אבדיה בקושי נגע בכדור במשך 2-3 דקות רצופות ברבע האחרון ובהארכה. זה לא שלא מחבבים אותו, אלה הרגלים שקשה לשנות אצל שחקנים שעושים זאת שנים, ואבדיה גם נראה מותש. דיאנדרה האנטר, חיזוק משמעותי ואולי שומר הפרימטר הכי טוב של הקאבס, בנוי כמו השחקנים שיכולים להתמודד מולו בפיזיות ובאתלטיות, ואותו קני אטקינסון שלח לדני כדי לנטרל את האיום. אחרי קליעת העונשין השנייה של סיימונס שכפתה הארכה, אבדיה נראה סובל מכאבים ברגל. זה לא מנע ממנו לשחק את חמש הדקות של ההארכה, לחטוף בומבה לפרצוף מאוון מובלי שהוציאה את הפורוורד של קליבלנד מהמשחק בעבירות, ולדרוש את הכדור אליו ברגעים האחרונים. כי ככה לומדים.

בתחילת העונה הזו, פורטלנד לא ידעה מה יש לה. היא רק רצתה להתחיל סוף סוף את העידן שאחרי דמיאן לילארד, לבנות תרבות מנצחת מתוך ההריסות והכדורסל המזעזע ששוחק שם בשנתיים הקודמות. היו שחשבו שהיא צריכה ללכת לטנקינג כדי למצוא את הכוכב הבא. בדרך כלל כדי לעשות את זה, קבוצות משביתות את הווטרנים שלהם ונותנת לצעירים לשחק. פורטלנד לא צריכה להשבית את הווטרנים שלה - הם פשוט פצועים כרגע - והצעירים משחקים יותר טוב מהם ממילא. אני לא חושב שאבדיה יכול לתת את מה שייתן קופר פלאג, אולי דילן הארפר, במהלך הקריירה שנתיים-שלוש, אבל בשקלול של חוזה וסט כישורים, אבדיה סוגר לה את הפינה ממש יופי. כרגע הוא נותן לה את כל מה שיש לו, ואת כל מה שהיא צריכה.

טומאני קמארה עוד לא השתפר סטטיסטית מספיק כדי להיכנס לדיון על השחקן המשתפר, אבל הוא ואבדיה הם צמד הפורוורדים של הקבוצה הזו שנים קדימה. שניים משלושת הגארדים יכולים להיות שם ודונובן קלינגן, כשיהיה יציב יותר התקפית ופחות נוטה לעבירות ולפציעות, יכול להשלים חמישייה שתצמח לקבוצה תחרותית, שיכולה להיות במאבקי פלייאוף.

יכולים להתפתח לקבוצה שמתחרה על פלייאוף (GETTY)

יש לנו כביש, ויש לנו שיר
זה היה כנראה המשחק הכי גדול של אבדיה בקריירה, וזו פעם שלישית תוך שנה - אחרי 43 הנקודות מול ניו אורלינס וה-30 בניצחון על מילווקי בשידור ארצי - שבה יש לנו הצדקה לכתוב את המשפט הזה. על פניו, בהתחשב בנסיבות, קשה להגיע הרבה יותר גבוה מהשורה הסטטיסטית שרשם אתמול, שורה שכמוה רשמו רק ארבעה שחקנים לפניו, ביניהם ווילט ומג'יק, שניים מעשרת השחקנים הגדולים בכל הזמנים. הוא לא יהיה חייב להתעלות על השורה הזו, אבל אפשר לצפות להפגין יותר יציבות, לפחות להתקרב לממוצעים של 20, 8 ו-5. הקליעה לשלוש עדיין לא מספיק חלקה, ועוד שפצור קטן בעונשין יביא אותו לשם.

אם עוד לא היה ברור, עכשיו אפשר להבין איך כל העונות בוושינגטון, איך העבודה הצמודה לצד מקצוענים כמו ראסל ווסטברוק ואפילו (אל תצחקו) קייל קוזמה, איך היד החופשית שקיבל בלילות הקרים והחד-צדדיים בקפיטל וואן מבריאן קיף ומהנהלת הוויזארדס, היו צעדים חיוניים בדרך. אבדיה נכנס לליגה כרול פלייר, שחקן עם תפקיד מוגבל, והלך והתפתח תוך כדי תנועה. הוא אפילו לא עבר מחנה אימונים כמו שצריך, שיחק בשנה הראשונה שלו מול אולמות ריקים והחמיץ את ריצת הפלייאוף היחידה של הוויזארדס אחרי שבר ברגל בשלהי עונת הרוקי. כל אלה יכלו לדכא את הביטחון העצמי שלו, אבל הוא המשיך לעבוד קשה ונכון, ולקוות לטוב.

הטרייד לפורטלנד איכזב אותנו כי חששנו שהוא הולך לוושינגטון סניף מערב, וכי קיווינו שהוא מוערך מספיק כדי לעלות על הרדאר של הקבוצות הגדולות בליגה. כיום, כשאנחנו יודעים שגם הלייקרס התעניינו בו, לפחות על החלק השני סימנו וי. וכשאנחנו רואים איך אבדיה לוקח קבוצה שהיתה בגדול חבורת ילדים חסרי כיוון ואינטליגנציית משחק והופך איתה ואותה לקבוצה תחרותית, זה מרשים, אולי אפילו יותר. כן, הוא יכול היה להיות עכשיו הכינור השלישי/רביעי לצד יאניס ולילארד, לוקה ולברון או שיי וג'יילן וויליאמס. הוא יכול היה לתרום לקבוצת פלייאוף. הרבה יותר גדול יהיה להפוך את הבלייזרס לקבוצת פלייאוף, הרבה יותר מרשים יהיה לראות איך הוא צומח עם השלד הצעיר הזה, בתוספת שחקן מעולה או שניים טובים, והופך את פורטלנד בחזרה לקבוצה ששחקנים מעדיפים לשחק בה ולא לשחק מולה.

את העונה הזו הוא התחיל רע, ובנה את הביטחון מהספסל, ואז נכנס לחמישייה, ואז התחיל לשחק בכל תפקיד כולל מוביל כדור ראשי וסנטר, וגם אלה צעדים בדרך, והדרך מתמשכת. ובאמת שגם אם גראנט ואייטון יחזרו, אין סיבה לתת להם יותר דקות וזריקות מאשר לצעירים שמהווים את הפרצוף של המועדון הזה שנים קדימה. יש לנו בית (שאוהב אותו), ויש לנו כביש (פתוח לסל), ויש לנו גו-טו מוב (או שניים), ויש לנו שיר (של ג'ון סינה), ויש לנו - כל פעם מחדש, כל פעם קצת יותר - בעיקר למה לצפות. כי כשהמסירה על שני שליש מגרש דקה לסיום כן תהפוך לדאנק, וכששלשת הניצחון כן תיכנס, אם וכאשר - זה יהיה הרבה יותר מתוק.

כאב, גדילה: מה למדנו מהמשחק הענק של דני אבדיה?