ב-13 לאפריל, 2012, משהו עמוק השתנה בכדורגל הישראלי. כמו כל דפוס, אף אחד עוד לא ראה אותו בפעם הראשונה, אבל המהפכה התחילה ברגע אחד קטן - הרגע שבו מכבי תל אביב, אחרי עוד עונה שחונה ומבאסת, החליטה למנות את ג'ורדי קרויף למנהלה הספורטיבי. בתשע השנים שקדמו להודעה הזו, מכבי הניפה את צלחת האליפות רק פעם אחת בלבד. בתשע השנים שאחרי, היא תזכה בחמש אליפויות.
אבל יותר מהתארים על הנייר (וההישגים באירופה), מכבי תל אביב החדשה שנבנתה בעידן קרויף - ונשארה גם אחרי שההולנדי עזב בשנת 2018 - התיימרה לייצג משהו אחר. תרבות כדורגל שמנותקת מהסביבה הישראלית, שמתנהלת רמה אחת מעל. ורוב הפעמים, היא גם עמדה בסטנדרט הזה - לא רק מקצועית, אלא לעתים גם ערכית (כמו בהחלטה הקשה להיפרד מדור מיכה ועומר אצילי).
אבל אחרי כל זה, העובדה שמכבי תל אביב נמצאת עדיין ללא מאמן קבוע, ותעלה למשחק חשוב מאין כמוהו (מקצועית וכלכלית) מול לאסק לינץ בקונפרנס ליג עדיין עם ה"קרטייקר", ברק יצחקי, מעידה שדווקא המועדון שהתיימר להיות אירופה - בסוף יוצא הכי ישראל. זמני שהופך, לאט לאט, לקבוע. במקום לקבוע עובדות בשטח, נראה שיש שם ציפייה ש"יהיה בסדר". שאם ברק יצחקי ינצח עוד כמה משחקים, הם יוכלו להגיד ש"אם זה לא שבור, לא צריך לתקן".
בסדרה (הנהדרת והמומלצת) "טד לאסו", חוזר על עצמו המשפט "It's The Hope That Kills You". "זו התקווה שהורגת אותך". ובמקרה של מכבי ת"א, הדבר הכי גרוע שהיא יכולה לעשות זה להאמין לרצף הנצחונות ש(אולי) יקרה תחת ברק יצחקי. לאדי הקונפטי שיעופו שם, אם אחרי לאסק לינץ הקבוצה תנצח ותעפיל לשלב הבא באירופה. כי זו, הרי, הטעות שמכבי ת"א עשתה עם ואן לוון: גם הוא לא היה אמור להיות מאמן ראשי, אלא רק "סותם חורים". ואז הגיע הרצף הפסיכי, שסינוור את המערכת, וגרם להאמין שזה מה שצריך לקרות מלכתחילה. כך קיבלה מכבי ת"א את פתיחת העונה הנוכחית.
יצחקי. יכול להיות הרבה דברים, אבל כרגע הוא לא מאמן (אלן שיבר)
גילוי נאות: עבור כל ילד שגדל בדור שלי, ברק יצחקי היה ונשאר משהו מיוחד. כדורגלן עם סטייל, עם קסם אישי ועם יכולות עילאיות, שגרם לי המון רגעי אושר בחיים. ויצחקי תמיד יישאר כזה, אבל דבר אחד הוא עדיין לא: מאמן. בטח לא מאמן שצריך להוביל את המועדון מספר אחת בכדורגל שלנו. גם אם העסק יתחבר תחתיו, גם אם מכבי ת"א תנצח את שני המשחקים הקרובים שלה, הוא לא צריך, לא יכול (ולפחות לפי דבריו, גם לא רוצה) להיות האיש שיוביל את המועדון מהקווים.
מכבי ת"א כבר טעתה פעם אחת בקיץ, כש"לקחה את הזמן" ולא בנתה את הקבוצה במהירות הנדרשת. בעוד מכבי חיפה התייצבה לתחילת העונה עם סגל מלא שכבר הספיק לרוץ, הצהובים הגיעו למחזור הראשון של הליגה עם סגל שעוד לא ממש הספיק להתגבש. זה גם היה הפער במחזורים הראשונים, פער שעלול להיות קריטי ככל שהעונה הזו תתקדם. הפעם, היא חייבת להקדים תרופה ל"מכה", שתגיע במסווה של סדרת נצחונות תחת יצחקי. היא צריכה מאמן.
כן, גם אם האופציות הזרות מבוששות לבוא. גם אם למאמן הזר החדש יהיו קשיים להתאקלם. אפשר גם, במחילה, ללכת על מאמן ישראלי. לפחות עד סוף השנה הזאת. מישהו שיצליח להרים את הקבוצה ולהחזיר אותה למאבק האליפות. בקיץ תמיד אפשר יהיה להביא מאמן חדש; אבל הצהובים חייבים דמות מקצועית וסמכותית, שתנהל את הקבוצה ותאפשר לה להיאבק על כל מה שנשאר - הגביע, האפשרות להגיע רחוק בקונפרנס ליג, ואפילו האליפות עדיין לא אבודה בליגה המשוגעת שלנו.
ובמלים אחרות: מכבי ת"א ידעה לחתוך בשנתיים האחרונות, כשנפרדה תחילה מדוניס, ואחר כך מוואן לוון. אבל היא תצטרך גם להשלים את זה, בעזרת מינוי קבוע לאיש שיחליף את ההולנדי. אחרת, בטווח הקצר אולי האוהדים של מכבי ת"א ייהנו, אבל בטווח הארוך הצהובים לא יוכלו לחזור ולהיות קונטנדרים.
אם יש מאמן, יופע נא מיד.
גולדהאר. הזמן להתעורר (אלן שיבר)