את התמונה הזאת אי אפשר היה לפספס. עם שריקת הסיום אחרי הניצחון על לסטר בחצי גמר הקונפרנס ליג, צעד ז'וזה מוריניו לכיוון הספסל כשהוא ממרר בבכי. אנשי הצוות המקצועי של רומא ניגשו כדי לחבק את המאמן הראשון בהיסטוריה שמוביל ארבע קבוצות שונות לגמר אירופי. כן, זה אותו מוריניו שבעשור האחרון בז כל כך לליגה האירופית ("אני לא רוצה לזכות במפעל, זו תהיה אכזבה בשבילי", 2013) והתלונן ארוכות על המגרשים הרעועים של היריבות ועומס משחקים אירופי שפוגע בקבוצות שלו בליגה המקומית. ולפתע, אפילו המאמן הכי ציני בעולם הכדורגל נהיה מר רגשני אחרי עליה לגמר במפעל קטן ונידח עוד יותר.
אחרי הכל רומא, אחת מענקיות הכדורגל האיטלקי, תופיע הערב (22:00) במעמד של גמר אירופי לראשונה מאז 1991 והמנג'ר שלה לא איחסן בקורות חייו שום גביע מאז 2017. "מדוע פרצתי בבכי? בגלל שאני מרגיש מה שהאוהדים שלנו מרגישים", ענה מוריניו במסיבת העיתונאים, "זה מועדון ענק שלא זכה בתואר הרבה זמן. אני יודע מה זה עבור האוהדים והרגשות שלי איתם. אני מרגיש בר מזל מספיק כי זכיתי בתארים יותר יוקרתיים, אבל העליה לגמר הקונפרנס מאוד מיוחדת". וזה בדיוק תמצית הסיפור של הקונפרנס ליג, המפעל החדש שיחגוג את מסיבת הסיום לעונת הבכורה המוצלחת שלו.
גם בצד השני של החופה, תעמוד אימפריה לשעבר, פיינורד בגמר בטיראנה - 250 ק"מ בלבד מקוסובו, שם החלה את דרכה הארוכה והמפותלת לפני 10 חודשים במפגש מול דריטה האלמונית. הקבוצה מרוטרדאם גברה 2:3 על מארסיי בסיכום שני משחקי חצי הגמר וזכתה בצדק בכרטיס לגמר של המפעל החדש - 20 שנה בדיוק אחרי התואר האירופי האחרון שלה. אופיר מרציאנו, השוער הישראלי שלה, שהוזעק לעמוד בין הקורות אחרי הפציעה של ג'סטין בילו, השוער הראשון, כנראה לא חלם שהוא יוביל מועדון ענק לגמר אירופי, והרי לכם עוד סיפור מיוחד מבית היוצר של הקונפרנס ליג.
מרציאנו. הצטיין בחצי הגמר (Getty)
אם לומר את האמת, כאשר בדצמבר 2018, אופ"א הכריזה על הקמת המפעל החדש (עם שם זמני - "הליגה האירופית 2"), היו לא מעט ספקנים וציניקנים שהתנגדו לרעיון. מה הטעם בעוד ליגה עם קבוצות צנועות יותר מאשר בליגה האירופית? הם תהו. המטרה של אופ"א, בדומה להקמת ליגת האומות, היתה ליצור מפעל שלישי שיהיה תחרותי עבור מדינות בינונית וקטנות ועדיין יכניס להן כסף. גם המדינות הגדולות (השולחות נציגה אחת, בניגוד למפעלים הגדולים) יוכלו להנות מכך, כמו שהעפלתה של רומא לגמר תעיד, ומאחר והנציגות מספרד, גרמניה, אנגליה, איטליה וצרפת הן בלאו הכי כאלה שלא מתמודדות על תארים ביום-יום, הרי שכולן יהנו מהעוגה. אמרה אופ"א וצדקה.
חשוב להסתכל על השינויים הללו בקונטקסט הנכון. בשנים האחרונות ליגת האלופות, התחרות הכי יוקרתית וחשובה שיש, הופכת בעל כורחה לליגה מאוד אקסולוסיבית ורק שלוש קבוצות - בנפיקה, פורטו ואייאקס - מחוץ לחמשת השווקים הגדולים של אירופה (צרפת, אנגליה, ספרד, איטליה וגרמניה) העפילו לרבע גמר הצ'מפיונס מאז 2013. בליגה האירופית יש מעט יותר גיוון בשלבים הגבוהים, אבל העובדה שבמשך 11 שנים ברצף הזוכה הגיעה מספרד או אנגליה (העונה נשבר המונופול, וטוב שכך), רק מחזקת את הפערים הגדולים בין המדינות המערביות והחזקות לשאר היבשת.
אז בשל השיטה הייחודית של הקונפרנס ליג - העפילו שמונה קבוצות משבע מדינות שונות לרבע הגמר: פאוק, מארסיי, פ.ס.וו, לסטר, פיינורד, סלביה פראג, רומא ובודה גלימט. האצטדיונים היו מפוצצים מהאולימפיקו ברומא ועד הטומבאס בסלוניקי וההתרגשות של האוהדים היתה בשיאה, לא רק בגלל שזו העונה שבה יצאנו מהקורונה. קבוצות כמו לסטר ופ.ס.וו העלו את ההרכבים החזקים ביותר שלהן, לפעמים על חשבון הליגה המקומית. כולן, ללא יוצא מהכלל, לקחו ברצינות תהומית את הקונפרנס ליג - גם בגלל שעבורן - זו היתה אחת הדרכים הטובות ביותר לזכות בתואר, שלא לדבר על תואר אירופי.
צ'פרין. הפעם הצליח לו (Getty)
הדמעות אומרות הכל (Getty)
במהלך עונת הבכורה של הקונפרנס היו תוצאות מפתיעות כמו ה-1:6 המדהים של בודה גלימט הנורבגית על רומא של מוריניו, ואפילו מורה הסלובנית הקטנה השיגה ניצחון על טוטנהאם, מעשירות הפרמיירליג. ואם במדינות הקטנות עסקינן, הרי הכדורגל הישראלי שלנו נהנה משתי קבוצות בשלב הבתים - מכבי חיפה ומכבי ת"א שאפילו העפילה לשלב 32 האחרונות - הישג שקשה מאוד לשחזר אותו בשני המפעלים הגדולים יותר. בשל הניקוד הבינוני של הישראליות באירופה, נידונו לעוד שנים ארוכות במפעל השלישי בחשיבותו. מאחר שהתוצאות טובות יותר והכסף לא רע (סכומים דומים להישגים זהים בליגה האירופית), הכדורגל הישראלי צריך לחבק את הקונפרנס ליג.
"הטורניר הטוב ביותר באירופה, הוא זה שאתם לא צופים בו", היתה הכותרת של הניו יורק טיימס שפרגן למיזם החדש שנתפס כבלתי רלוונטי כאמור בקיץ, אבל הוכיח את עצמו לחלוטין. למבוגרים שבינינו, הטורניר מזכיר קצת את גביע המחזיקות שהלך לעולמו בסוף המאה ה-20, שבבסיסו דאג לייצוג שווה של כל מדינה (רק מחזיקת הגביע היתה מעפילה) ובאופן סיסטמתי לזוכות שונות מדי שנה. "אף אחד מהמעורבים בקונפרנס ליג לא רואה במשחקים חסרי משמעות, אף אחד לא מתלונן על היעדר היסטוריה או ברק", סיכם העיתונאי רורי סמית' בטיימס. אפילו מוריניו יסכים איתו.