"איפה האמריקאים? אני רואה כאן חבורת ישראלים"

כוכב נבחרת ישראל בבייסבול, ניק ריקלס, מודה: יש לו חולשה למתוקים. מדי פעם, הוא מרשה לעצמו לחטוא ולזלול איזה משהו טעים. למעשה, אחד הדברים שהקסימו אותו בביקור שעשה בישראל עם אביו ואשתו היה השוק, עם שלל הקרואסונים והמטעמים.

לפני כשבועיים וחצי, ערב המשחק הקריטי הראשון של הנבחרת, רבע גמר אליפות אירופה מול צרפת, ריקלס והחברים לנבחרת יצאו לטייל והתופס החליט לעצור לגלידה ואמר בחיוך לשחקן הבסיס הראשון סיימון רוזנבאום: "אם אני אוכל את הגלידה הזו עכשיו, אני חובט להומראן במשחק מחר. ככל שאני אוכל דברים יותר רעים, ככה אני חובט רחוק יותר".

זה עבד. באינינג השלישי מול הצרפתים, ריקלס הפציץ הומראן שהכניס שתי ריצות והעלה את ישראל ליתרון 0:5, בדרך לניצחון 2:8 במשחק כולו. הניצחון הזה לא היה שווה רק העפלה לחצי גמר הטורניר, אלא בעיקר את המקום בטורניר הקדם אולימפי, שנערך באיטליה שבוע לאחר מכן ושאותו סיימה ישראל עם הכרטיס ההיסטורי לטוקיו 2020.

לאחר שהקיף את כל הבסיסים, ריקלס הסתכל על רוזנבאום, שהביט בו בחזרה, צוחק. "אנחנו חוזרים לגלידה הזו הערב", הוא אמר לריקלס ולפי איך שהתופס שיחק גם בהמשך, יכול להיות שהוא בהחלט נהנה מעוד כמה מתוקים. סופגניות אגב, הוא עדיין לא ניסה.

הביקורת הבולטת של רבים כלפי נבחרת ישראל בבייסבול היא ש"מדובר בחבורה של אמריקאים, שלא קשורים למדינה". אלא שהסיפור של ריקלס מציג תמונה שונה לחלוטין. אחרי קריירת מכללות מוצלחת באוניברסיטת סטטסון בפלורידה, התופס מווסט פאלם ביץ' נבחר במקום ה-436, בסיבוב ה-14 של דראפט 2011 של ליגת הבייסבול על ידי אוקלנד את'לטיקס (כן, אלה ממאניבול) ואף כונה "השחקן המבטיח הכי פחות מוכר בבייסבול", אך מעולם לא הצליח לטפס כל הדרך לליגה הבכירה ונהנה לאורך העשור החולף מקריירה עשירה בליגות המשנה.

לנבחרת ישראל הוא חבר לראשונה כבר אז, בספטמבר 2012, מיד עם תום עונתו הראשונה כמקצוען. הכחולים-לבנים היו כבר אז על סף העפלה ראשונה בתולדותיהם לאליפות העולם (ה-WBC), אבל נפלו במשחק גמר דרמטי שארך כחמש שעות מול ספרד. ריקלס הצעיר עלה אז מהספסל אחרי שהתופס הבכיר של הנבחרת הורחק באינינג העשירי: "היינו כל כך קרובים אז. השמפניה ושלט העלייה כבר חיכו בחדר ההלבשה ופתאום הפסדנו", הוא נזכר, "זו הרגשה שאתה לא שוכח והשתמשנו בה כמוטיבציה מאז, כולל בגישה לטורניר עכשיו".

הוא שמר על קשר וחזר למדי הנבחרת ארבע שנים לאחר מכן, בספטמבר 2016. בניסיון השני, עם נבחרת די דומה לזו שפספסה בפעם הקודמת, זה כבר הצליח וניצחון מוחץ על בריטניה שלח את ישראל לאליפות העולם. שם, הנבחרת הדהימה את כולם, עם שלב בתים מושלם, ניצחון על קובה בהמשך והמקום השישי בטורניר: "עשינו עבודה טובה מאוד באליפות העולם, אבל האולימפיאדה בכלל לא הייתה מטרה. אף אחד לא חשב שזו תהיה אפשרות. אף פעם לא חלמתי שאהיה ספורטאי אולימפי", הוא מודה ומבהיר: "מהיום אני מציג את עצמי ככה. ניק ריקלס, ספורטאי אולימפי"

אם כך, ריקלס משחק למעשה כבר לא פחות משבע שנים במדי נבחרת ישראל. הוא שני בהופעות בכל הזמנים אחרי שלמה ליפץ האגדי, שזכה לכבוד להשיג את האאוט האחרון בניצחון 1:11 על דרום אפריקה שהבטיח את הכרטיס האולימפי: "אני חלק מהנבחרת הזו כבר הרבה זמן ואני חושב שהצלחתי להשפיע לאורך השנים וזה נהדר", אומר ריקלס. "ב-2012 הייתי צעיר ולא ממש הבנתי את חשיבות הדבר שניסינו להשיג. זה היה הקשר הראשון שלי עם הבייסבול הישראלי ורק אחרי שהפסדנו הבנתי את החשיבות של מה שהיינו יכולים להשיג. אף פעם לא נחמד להפסיד, אבל התמיכה שקיבלנו לאורך המוקדמות אז הייתה נהדרת. זו הייתה אכזבה, אבל ידענו שיש לנו סיכויים טובים להמשך ובאמת, צמחנו כל כך מהר כנבחרת והפכנו לכוח משמעותי בעולם הבייסבול וזה אומר הכל מבחינתי. אני מקווה שנצליח להביא את הרמה של הבייסבול בישראל לכזו שתאפשר לנבחרת להתחרות בהצלחה במשך הרבה מאוד שנים".

ריקלס לא שיחק בייסבול בעונה החולפת. הוא פרש לפני שנה והפך למאמן עבור קבוצות הפיתוח של מילווקי ברוורס, אחד המועדונים הטובים במייג'ור ליג בייסבול. הפיתוח של הענף בישראל הוא משהו שעומד לנגד עיניו וכאשר ביקר בארץ, הוא העביר אימוני בייסבול: "אני מעורב בספורט הישראלי כבר הרבה שנים ויש לי חברים טובים מאוד, כמו שלמה למשל. התמיכה של הספורטאים הצעירים הייתה מדהימה כשהיינו שם. הם יודעים מי אנחנו ורואים בנו מודלים לחיקוי. להיות ספורטאי אולימפי זה נהדר, זה בלתי ייאמן, אבל לעזור בצמיחה של ספורט שאני אהבתי כילד ולראות את ההשפעה שלי על כל מיני ספורטאים צעירים בישראל זה עוד יותר חשוב עבורי".

ומה יש לו להגיד למבקרים? "אומרים שאנחנו אמריקאים שמשחקים עבור נבחרת ישראל, אבל אנחנו ישראלים לכל דבר. יש לנו אזרחות ודרכון. בזמן המוקדמות, כתב שאל אותי איך זה מרגיש להיות חבורה של אמריקאים שמשחקים בנבחרת ועניתי 'איפה האמריקאים? אני רואה חבורה של ישראלים, עם השם ישראל על המדים שלנו'. לאף אחד מאיתנו אין על הגב של המדים את שם המשפחה שלו, כי אנחנו לא משחקים עבור עצמנו. אנחנו משחקים עבור השם שנמצא בחלק הקדמי של החולצה, ישראל. אני גאה ומאושר שזכיתי לשחק עבור ישראל. הקרבנו הרבה, עזבנו את המשפחות שלנו לתקופה ארוכה ועשינו כל מה שצריך כדי להפוך לאזרחים ישראלים ולשחק עבור המדינה שאנחנו אזרחים שלה עכשיו. אני לא מסכים בכלל עם מי שאומר שאנחנו חבורת אמריקאים שמשחקים. יש סיבה שיש לנו אזרחות כפולה, הרווחנו את הזכות להרגיש שישראל היא בית שני עבורנו וניקח את זה איתנו לאולימפיאדה".

ואם הייתה לו אפשרות לבחור בין נבחרת ישראל לנבחרת ארצות הברית? "ישראל. הרגשתי הרבה יותר אהבה מנבחרת ישראל לאורך השנים ממה שהייתי מרגיש מנבחרת ארצות הברית".

אז מה עבד כל כך טוב עבורו בשבועות האחרונים? יצר התחרותיות. "כל כך התגעגעתי לתחרות, אז זה עזר לי. כמאמן, אתה יכול להעביר את כל המידע שיש, אבל בסופו של דבר הידיים שלך כבולות ואתה לא באמת משחק ועוזר לקבוצה. כשההזדמנות הזו הגיעה, ידעתי שאני הולך לתת את כל מה שנשאר לי. זכרתי את ההרגשה של ההפסד במוקדמות של 2013 ואת ההרגשה של ההצלחה ב-2017 וניסיתי להעביר את המסר הזה לחבר'ה. אני חושב שזה התקבל היטב וכולנו באנו במחשבה שנשאיר על המגרש את כל מה שיש לנו, בכל משחק וראו את זה. באליפות אירופה שיחקנו ממש טוב והשגנו את הכרטיס למוקדמות האולימפיאדה. באנו כאנדרדוג ועשינו את זה".

באליפות אירופה, ישראל הפסידה שלושה משחקים, לספרד, הולנד ואיטליה. את הטורניר הקדם אולימפי, באיטליה, היא פתחה עם 0:3 על ספרד, המשיכה ל-2:8 על אלופת אירופה הטרייה הולנד ואז הביסה 1:8 את האיטלקים. ריקלס חבט להומראן בכל אחד משני הניצחונות האחרונים ואחרי המפגש מול איטליה, או למעשה כבר במהלכו, הוא החל להבין שאפשר לעשות משהו מיוחד: "בערך באמצע המשחק ההוא חשבתי לעצמי 'וואו, אם אנחנו מנצחים פה, צריך רק עוד ניצחון אחד'. וכל הזמן חשבתי לעצמי שאנחנו רק צריכים אינינג אחד גדול ופתאום שמנו שש ריצות, משום מקום, פתחנו יתרון גדול וניצחנו. אחרי המשחק ההוא פתאום קלטנו שיש לנו סיכוי טוב לעשות את זה".

אחרי האאוט האחרון מול דרום אפריקה, שהבטיח את העלייה, ריקלס התקשה להאמין: "עדיין יש לי צמרמורת כשאני חושב על זה. שלמה ואני התחבקנו וכולנו השתוללנו משמחה. אחרי כל כך הרבה זמן בנבחרת, לקח זמן לעכל. אני חושב שעדיין לא עיכלנו את זה ממש. זו סערת רגשות וכשנתחיל להתכונן לנסיעה לטוקיו זה רק יתגבר. ואז לעמוד באצטדיון האולימפי בשביל טקס הפתיחה... אולי שם אצליח באמת לעכל הכל".

התופס בן ה-29 מספר על החיבור המצוין בין שחקני הנבחרת: "בדרך כלל, אחרי עונה או טורניר, כל אחד הולך לדרכו, אבל לנו יש קבוצת וואטספ ומאז שנפרדנו באיטליה, כל יום יש שם 30-40 הודעות חדשות". החיבור הזה גם עזר לו כאשר קיבל עצה משחקן השדה המרכזי בלייק גיילן: "לכל אורך הקריירה חבטתי הומראנים בקצב ממוצע, אבל באימונים הייתי משיג הרבה יותר. בלייק ראה את זה ואמר לי 'למה שלא תעשה בדיוק את מה שאתה עושה באימונים, אבל בזמן המשחק. אותה רוטינה, אותה דרך מחשבה'. צחקתי ואמרתי לו שאנסה, אבל שאחרי שאני מסיים עם אפס חבטות מוצלחות מארבעה ניסיונות במשחק הבא, אני בא אליו ואומר לו שזה באשמתו. במשחק שאחרי השיחה הזו, נגד הולנד, חבטתי להומראן כבר בהתחלה. רצתי לחבק אותו ואמרתי לו שהוא צדק. במשחק הבא חבטתי לעוד הומראן וכמה חבטות. היה לי טורניר ממש, ממש טוב ובסוף אמרתי לבלייק 'הלוואי שהייתי פוגש אותך מוקדם יותר בקריירה שלי'. לשמחתי, העצה שלו הגיעה ברגע הכי נכון וחשוב".

עכשיו הוא בחזרה בבית, בלאס וגאס, עם הילדה אותה לא ראה חודש וחצי ("נחמד להיות בבית. היא לא רוצה להתרחק ממני לרגע. אני עוד פורק ומנסה להירגע מעט"). מעבר לכך, הוא חייב להתאושש. ריקלס שיחק 44 אינינגים רצופים בטורניר הקדם אולימפי ואם ראיתם פעם בייסבול, אתם יודעים שהתנוחה בה ניצב התופס היא לא בדיוק הכי נוחה, בטח לא אם לא שיחקת בשנה האחרונה: "הייתי מאוד לחוץ לפני המוקדמות. כי תופס זו עמדה מאוד דרשנית, במיוחד לרגליים שלך ואם אתה לא בכושר, קשה לרגליים להתאושש מיום ליום. הברוורס התייחסו אליי נהדר ונתנו לי להתאמן עם הקבוצה שעבדתי בה לקראת סוף העונה כדי להיכנס כמה שיותר לכושר שיכולתי, כי היו לי רק שבועיים להתכונן. ברגע שהשגנו את הכרטיס למוקדמות האולימפיאדה, לא שיחקתי כתופס בשני המשחקים האחרונים של אליפות אירופה, חצי הגמר והמשחק על המקום השלישי. צוות האימון שלנו עשה עבודה נהדרת ונתן לי את המנוחה שהייתי צריך וחוץ מזה, האנדרלין בשמיים. קצת כואב אחרי משחק, אבל מגיעים למשחק הבא ורוצים לתת הכל. כל זה התחבר טוב ועזר לי לשחק ברמה שהצגתי".

לקראת האולימפיאדה, מעבר לשמירה על כושר, הוא גם רוצה לבוא שוב לישראל, הפעם גם עם אימא ואחיו הקטן: "כי אי אפשר להסביר את ישראל במילים, והפעם הקודמת שלנו שם הייתה רק עשרה ימים". הוא מקווה שיוכל לפגוש אוהדים מקומיים, מבטיח לענות לכל מי שישאל אותו משהו ברשתות החברתיות ומציע לקהל הישראלי שרוצה להכיר אותו ואת הנבחרת קצת יותר לעומק לעקוב אחרי חשבון האינסטגרם שלו, בו הוא מפרסם סרטונים ותמונות של מאחורי הקלעים. "דברו איתי, אני לא ביישן בכלל", הוא מזמין.

"אני יודע שאין יותר מדי בייסבול בישראל", הוא אומר. "שלמה הוא פחות או יותר גיבור העל של הבייסבול בישראל ואני מקווה שאחרי האולימפיאדה, אנשים ילבשו חולצות עם השמות שלנו. תחשוב איזה מחזה נהדר זה יהיה, לראות אנשים הולכים ברחוב עם אלת בייסבול ואף אחד לא חושב שהם בדרך לעשות משהו מוזר. כולם ידעו שהם בדרך לשחק בייסבול בספורטק. אני חושב שאנחנו יכולים לתרום המון לשינוי התרבות בישראל בכל הנוגע לבייסבול ומן הסתם, לזכות במדליה אולימפית יהיה משהו מדהים. אבל בשורה התחתונה, אנחנו מנסים לבנות את המשחק בישראל. לא יהיה מגניב לראות נבחרת אולימפית על איזו קופסה של דגני בוקר? יש לנו המון תכניות ותקוות ונקווה שהן יצאו לפועל".

על עומרי כספי, בר רפאלי וגיבורי תרבות מקומיים אחרים הוא שמע בחצי אוזן, אבל לא ממש מכיר, אבל הקשר לישראל, ולא רק ליהדות, חזק מאוד מבחינתו: "זה הבית השני שלי. כל החוויות הגדולות ביותר בקריירת הבייסבול שלי היו כששיחקתי עם ועבור ישראל. שיחקתי בליגות הפיתוח בארצות הברית במשך כמה שנים וזכיתי באליפויות מקומיות פה, אבל זה אפילו לא קרוב ללשחק עבור מדינה שלמה. כשפספסנו את העלייה ב-2013, זה שבר לי את הלב. כי כאב לי לא עבור קבוצה, אלא עבור מדינה שלמה, עבור הדת היהודית. אתה משחק עבור משהו הרבה יותר גדול ממה שאתה יכול להבין. ברגע שקלטתי את זה, ביקרתי בישראל, למדתי עליה המון דברים שלא יכולתי ללמוד מאמריקה והרגשתי שזה עוד בית. כשהילדה שלי תגדל, אני רוצה ללמד אותה עבור מה אני משחק, לקחת אותה לישראל וללמד אותה על התרבות וההיסטוריה. הקשר שלי לישראל יימשך עוד הרבה אחרי שאסיים לשחק בייסבול ואני מודה על האפשרות שניתנה לי להיות חלק מהנבחרת".

ולסיום, ריקלס מבהיר מה המטרה בטוקיו 2020: "לזכות במדליית הזהב. זה משהו שכולנו דיברנו עליו. ראינו באיזו רמה אנחנו מסוגלים לשחק ואנחנו יודעים שחצי מהנבחרות שישתתפו יזכו במדליה. אנחנו לא באים עם ציפיות נמוכות. ברור לנו שזה יהיה קשה וזו תהיה הרמה הכי גבוהה שנתקלנו בה כנבחרת, אבל המטרה ברורה".