אחרי שקבעה היסטוריה, כמדליסטית הזהב הישראלית הראשונה בהתעמלות אומנותית, לינוי אשרם ניגשה לפנות בוקר (ראשון) למיקרופונים, ושיתפה בתחושות שחוותה ביממה הבלתי נשכחת שעברה עליה: "אני עדיין בהתרגשות שיא מאתמול, זה לא נקלט. ישנתי בלילה אולי 40 דקות. אז כן, זאת עדיין חוויה שלא נתפשת וקשה לי להבין שאפילו הייתי באולימפיאדה".
"זה חלום שלי מאז שאני קטנה", סיפרה אשרם. "כשהייתי צופה בנטע ריבקין, שהיא בעיניי מהמתעמלות המופלאות שהיו. למדתי ממנה מלא וגם אני כבר רציתי וחלמתי להיות בטוקיו. לא חלמתי שאחזור עם מדליה, מדליית זהב. תמיד חלמתי לעשות את הכי טוב שלי, אבל בחיים לא חשבתי שזה יהיה מדליית זהב ואלופה אולימפית. אני מרגישה גאווה גדולה לייצג את המדינה. זאת הייתה שנה באמת לא פשוטה עם הקורונה והאימונים, אבל הוועד האולימפי, איגוד ההתעמלות ומכון וינגייט בנו אוהל ונתנו לנו מקום להתאמן באופן נורמלי למרות המצב".
המדליסטית המשיכה בתודות: למאמנת שלי איילת זוסמן שעברה איתי את כל הדרך הזאת מאז שאני קטנה, היא איתי בכל הדרך והיא הכל בשבילי, ולמדתי ממנה כל כך הרבה. גם לאלה סמופלוב שהייתה איתי לאורך כל הדרך ונתנה לי אפשרות ללמוד דברים שלא ידעתי לפני. ולפרטנרית ניקול זליקמן, שרואים בכל מקום איך אנחנו סומכות אחת על השנייה ותומכות אחת בשנייה וכיף לעבור חוויה כזאת עם מישהי שנמצאת לידי ועוברת איתי הכל".
כזכור, למרות הסיום המתוק, אשרם החלה את דרכה ברגל שמאל בתרגיל הראשון במוקדמות: "זה היה פחות טוב, יכול להיות שזה היה לחץ. היה משהו ביציאה למשטח שהוציא אותי קצת מריכוז, אבל איילת ידעה להגיד לי את הדבר הנכון וזה פיקס אותי תוך שנייה. הצלחתי להתעשת ועשיתי עוד שלושה מכשירים בצורה הכי טובה שיש. ביום הראשון המטרה הייתה להגיע לגמר ובשני להילחם הכי חזק שאני יכולה".
"גם אחרי הנפילה הקטנה בתרגיל הסרט ידעתי להתאפס על עצמי ואני הכי מאושרת מהתוצאה ששתינו עשינו, שתי ישראליות בשבע הראשונות זה משהו שלא היה אף פעם. זאת היסטוריה שאני האישה הראשונה שחוזרת עם זהב לישראל ואני מרגישה כל כך גאוווה לייצג את המדינה ויש מאחורי תת כל הקהל מישראל שתומך בי. עם החום והאהבה מכולם היה כל כך כיף ולא יכולתי להפסיק לקרוא את כל ההודעות ששלחו לי".
"רואים בכל מקום איך אנחנו סומכות אחת על השנייה"
מדליסטית הזהב שיתפה את התחושות אחרי השיחה בערוץ הספורט עם הוריה, מיד אחרי הגמר: "נתנו לי אוזנייה ופתאום שמעתי את אמא שלי, בכיתי מהתרגשות והדבר הראשון שהיא אמרה זה 'עשית את זה', התחלתי לבכות והיא אמרה לי 'אל תבכי, מי אמרתי שתהיה נדיה קומאנצ'י של ישראל'? היא אמרה לי את זה מאז שהייתי קטנה. ואבא אמר שהוא גאה בי והם אוהבים אותי ומחכים שאחזור לישראל".
על התלונות של הוועד האולימפי הרוסי על כך שהשיפוט לא היה הוגן, ענתה אשרם: "זה עדיין לא נתפש שאני יכולה להגיד שאני אלופה אולימפית, ייקח לי זמן להבין את זה וזה משהו לא רגיל. אין יותר מאושרת וגאה ממני לחזור עם התוצאה הזאת. הרוסיות? אני לא מסתכלת על התוצאות של אחרות, הייתי מרוכזת רק בעצמי מה קיבלתי ומה עשיתי. בסופו של דבר עשיתי את התוצאה שלי ואין מאושרת ממני".
למרות שהייתה אחת התקוות הגדולות למדליה ישראלית בטוקיו, אשרם לא הרגישה שזה משחק לרעתה: "לא הרגשתי שום לחץ ושום עול, רק דחיפה מכל עם ישראל ולא משהו שהלחיץ אותי או גרם לי לבוא לפה בפחד. לקחתי את זה רק כרצון של אנשים שאצליח. הרגשתי גאווה למדינה וזהו. באתי הכי מפוקסת שאני יכולה והלחץ לקח אותי לצד הטוב, שיש אנשים שתומכים בי ורוצים בהצלחתי".
מתעמלת ישראלית נוספת שעבורה זאת הייתה תחרות בלתי נשכחת היא ניקול זליקמן, שסיימה במקום השביעי: "קשה לסכם את זה אבל זאת הרגשה מטורפת ועברתי דרך כל כך ארוכה עד אתמול, 17 שנים מלאות של עבודה קשה עם המון כוח רצון שהתממש להופעות של שש דקות, וסיימתי את זה בצורה הכי טובה שיכולתי. מקום שביעי זה יותר ממה שציפיתי. אני אסירת תודה לכל אחד שהיה חלק מהדרך הזאת. זאת הייתה דרך ארוכה מאוד, והמאמנת שלי אלה סמובפלוב ואמא שלי שאימנה אותי עד גיל מסוים - בלעדיהן אני כלום".
"אני רוצה להודות ללינוי אשרם ואיילת זוסמן שהיו איתי בחוויה המטורפת הזאת, ב-4-5 שנים האלה", המשיכה זליקמן. "לינוי, אני גאה בך בטירוף ושמחה בשבילך ומבחינתי המדליה הזאת היא גם של איילת ואלה, ובאיזשהו מקום קצת שלי, כי בלי תמיכה אחת בשנייה לא היינו משיגות את התוצאות האלה. אין מאושרת ממני לחלוק איתך את הדרך הזאת".
"הוכחנו אתמול שאנחנו מעצמת התעמלות, עשינו היסטוריה. שביעייה ראשונה בעולם זה לא בא ברגל והוכחנו שעם עבודה קשה ואמונה אפשר להגשים חלומות. גם בהתעמלות המכשירים הראו שהם מעצמה, עם הזכייה של ארטיום דולגופיאט במדליית הזהב. אין מאושרת ממני להיות חלק מהאיגוד הזה ומהמדינה, לייצג אותה בכבוד ולהרגיש להיות חלק ממדינת ישראל ברמה העולמית הזאת".
אשרם המשיכה את רוח הדברים: "כמו שאמר טל ברודי, אנחנו על המפה והענף שלנו על המפה. אם בעבר זה היה ענף של מזרח אירופה עכשיו הוא פתוח לכולם. הזכייה שלי פתחה דלת להרבה מדינות ומתעמלות צעירות ממקומות שלא חשבו שיכולות להגיע להישג, וזה יכול רק לדרבן מתעמלות להמשיך ולהשקיע בעצמן. שכל אחת יכולה להמשיך לחלום ולאהוב את מה שהיא עושה ולעבוד קשה".
שתי המתעמלות נשאלו על הדחיפה של המאמנות, והשיבו: "קודם כל כמו שהבנתם, אנחנו קבוצה מגובשת וביחד. כל אחת מרימה את השנייה וזה דברים אישיים שאומרים בינינו וככה אנחנו ממשיכות להתקדם", אמרה אשרה, וזליקמן הוסיפה: "הן פשוט יודעות לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון. זה אפילו חצי משפט או חצי מילה שיכולות לשנות אתה היום ולתת הרצון לתת את הקרב של החיים שלך. לפעמים זה אפילו מבט".
ומה מחכה להן בחזרה לישראל? זליקמן: "אני חושבת שאנחנו עוד לא כל כך מבינות מה עשינו, אבל הרשתות החברתיות שלנו מתפוצצות והלב מתפוצץ מאושר גאווה. לילה לבן של אושר אינסופי. אנחנו רואים את כל ההודעות וקוראות אותן אבל לא יכולות לענות לכל. אנשים כתבו לי שהם גאים שאני מייצגת אותם, בחיים לא רשמו לי מילים כאלה יפות".
אשרם סיכמה: "לפני שבוע ארטיום חזר לארץ עם מדליית זהב ורק הסתכלנו בתמונות ובאינסטגרם מה עשו לו בארץ והחום האהבה האינסופי שקיבל, אז אני לא יכולה לשער מה יהיה כשנחזור ואני בטוחה שנהיה מוצפות באנשים. אנחנו אפילו לא יודעות למה לצפות. אנחנו מרגישות את זה רק דרך התקשורת".
"מקום שביעי זה יותר ממה שציפיתי"