בכל דור ודור אדם מוצא את עצמו בריבים ספורטיביים. מי יותר גדול, מי שכנע את מי, מי הטובים ביותר אי פעם שעשו את זה. רגע לאחר שנבחרת ארצות הברית זכתה בזהב אמש (שבת) בסיום 87:98 דרמטי על צרפת, זאת הזדמנות לדבר על אחת הפרות הקדושות הגדולות ביותר בתולדות הספורט - נבחרת ארצות הברית של 1992, ה"דרים טים" המקורית.
הנבחרת ההיא של מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון ולארי בירד זכורה לנו בתור המפגש של שלושת השחקנים הגדולים בתולדות הענף, לשעתו, ובתור הנבחרת שניצחה בהפרש ממוצע של 40 נקודות ובלי פסק זמן אחד. נבחרת גדולה מהחיים, גדולה משאר העולם.
אך האם באמת היא הגדולה ביותר אי פעם? למה לא 2008, שהייתה צריכה להחזיר זהב וחיברה בין לברון וקובי? למה לא 2024 עם השילוב בין לברון וסטף? נשמח לשמוע את התשובה שלכם בסקר בסוף הכתבה, ובינתיים ננסה לענות.
2024 - המשחק משתנה
הדרך הסטטיסטית הטובה ביותר לבדוק "גדולה", בעולם ה-NBA, היא מדד ה-VORP, ערך לעומת שחקן ממוצע. המדד הזה משקלל את כל נתוני הבוקס סקור ומשווה את הערך של שחקן לעומת שחקן ממוצע שהיה באותו התפקיד.
ב-1992, ה-VORP הממוצע בשקלול כמות הדקות של השחקנים באולימפיאדה היה 6.19 (כשמחשיבים את העונות המלאות של מג'יק ג'ונסון לפני 1992 ושל כריסטיאן לייטנר לאחר מכן). ב-2008 הוא היה 5.07, ב-2024 הוא 4.03. ה-VORP הגבוה ביותר משחקני פריז היה שייך ללברון ג'יימס, 5.4, מה שהיה ממקם אותו במקום התשיעי ב-1992. אם מתעלמים מלייטנר, 11 מ-12 השחקנים של דיילי היו עם יחס יותר גבוה מאשר כמעט כל שחקן של קר מלבד לברון, הליברטון (5) ואנתוני דייויס (4.9).
יתרה מזאת, מדובר ב-VORP בהשוואה לשאר הליגה, שכוללת ברובה שחקנים אמריקאיים. השחקן הלא-אמריקאי שהיה במקום הגבוה ביותר ב-1992 היה דראזן פטרוביץ' במקום ה-61, יחיד סגולה באותן השנים. השחקנים בחמישייה הראשונה השנה, וב-16 מ-61 המקומות הראשונים, לא אמריקאיים. האמריקאים שיחקו מול ה-MVP המכהן ומי שזכה בפרס ב-3 מ-4 השנים האחרונות בחצי ובבתים, ובגמר מול שני השחקנים המובילים בהצבעה לשחקן ההגנה של העונה.
נחזור לעברית. רמת התחרות שהם היו צריכים להתמודד איתה ב-2024 לעומת 1992 הייתה חסרת תקדים. 9 מ-10 השחקנים שנבחרו לחמישיות העונה עשו את הדרים-טים, כשלצידם מג'יק, בירד ולייטנר. ב-2024 נבחר שחקן אמריקאי אחד לחמישיית הליגה הראשונה, ו-4 מ-10 השחקנים בשתי החמישיות עשו את הנבחרת (לא כולל קוואי לנארד שנפצע ונופה).
הגישה של הנבחרת אחרת לגמרי. הנבחרת של 1992 הלכה לשחק גולף בימים של משחק, הודתה שהיריבות הכי קשות שלה היו במשחקי אימון והתמודדה מול ספורטאים שאינם מקצוענים לחלוטין. זאת של 2024 שיחקה כאמור מול ה-MVP ומי שנחשב לשחקן הכדורסל הטוב ביקום, אז מול שני שחקני ההגנה אולי הטובים בליגה ונמנעה ממפגשים מול קנדה וגרמניה החזקות. את כל אלה היא ניצחה בהפרש ממוצע של 19 נקודות.
הסגל: סטף קרי, טירייס הליברטון, ג'רו הולידיי, דרק ווייט, דווין בוקר, אנתוני אדוורדס, לברון ג'יימס, ג'ייסון טייטום, קווין דוראנט, אנתוני דייויס, באם אדביו, ג'ואל אמביד.
7 תארי MVP בתמונה אחת (Getty)
2008 - נקודת האמצע
המשחק היה גלובלי גם ב-2008. גם אם לא היו את היוקיצ'ים, הוומביים והגילג'ס-אלכסנדרים, היו את מאנו ג'ינובילי, טוני פארקר, דירק נוביצקי, פאו גאסול וחבריהם. הנבחרת שהגיעה ל-2008 הגיעה אחרי הטראומה ב-2004, בה הפסידה שלושה משחקים וסיימה עם מדליית ארד והפרש ממוצע של 4.6+, כולל הפסד מביך ב-19 נקודות לפורטו ריקו.
הם בנו את הנבחרת מחדש וניצחו בהפרש ממוצע של 27 נקודות. ה-VORP המשוקלל שלהם עמד על 5.07, לעומת 6.20 של הדרים טים המקורית או 4.03 של 2024, והם פירקו נבחרות. שלושים הפרש על האלופה האולימפית המכהנת של ג'ינובילי, 49 הפרש על ה-MVP לשעבר נוביצקי ו-11 על ספרד.
אם מחשיבים את העונה הבריאה של דווין ווייד, שהתמודד עם פציעות במיאמי מזעזעת ב-2007/08, מגיעים ל-VORP ממוצע של 6.19, כזה שמתקרב לדרים טים. זה אומר שהם לא היו רחוקים במיוחד במידת ה"עליונות" שלהם, אך מול יריבות מאומנות וקשות בהרבה, כאלה עם שחקני NBA.
זאת בחירה לגיטימית, בטח בהתחשב בזה שהם לא נקלעו לבור של 17 הפרש במחצית השנייה בדומה לכמעט-מבוכה שקרתה לאמריקאים מול סרביה. מעין איזון בין 1992 ל-2024, ובדיוק בנקודת האמצע בין השנים האלה. נבחרת שמשלבת בין הדומיננטיות שמזכירה את 1992, אבל עם תחרות אמיתית ועם מייקל רד.
הסגל: כריס פול, דרון וויליאמס, ג'ייסון קיד, קובי בראיינט, דוויין ווייד, מייקל רד, לברון ג'יימס, כרמלו אנתוני, טיישון פרינס, קרלוס בוזר, כריס בוש, דווייט הווארד
גם הם קיבלו דוקו (GETTY)
1992 - אי אפשר לשקר את הלב
כל המספרים האלה טובים ויפים, אבל בסוף אי אפשר להתווכח עם גדולה. שמות כמו ג'ורדן, מג'יק, בירד, דיוויד רובינסון, קלייד דרקסלר וקארל מלון בקבוצה אחת זה משהו שקשה להתווכח איתו ומרגיש יותר "גדול" מלברון, סטף, דוראנט, דייויס וטייטום, בטח בדיעבד.
בין אם זה אפקט הוואו הראשוני מזה ששחקני NBA משחקים במשחקים כאלה או פשוט המשחקים עצמם, חשוב לזכור שבסוף דיון ספורט מתמצה בתחושה האישית שלנו. מי שראה אותם בזמן אמת מספר על תחושה כמעט אלוהית על המגרש, על שחקנים שעשו מה שהם רוצים.
על פניו, שחקן שמנצח 0:10 ברמת "חובבן" ב-EAFC חלש יותר מכזה שמנצח 0:2 ברמת "היכל התהילה". יכול להיות שזה חלק מההבדל כאן, בטח כשמסתכלים על נבחרות אנגולה, גרמניה או ברזיל של אז, נבחרות שבמקרה הטוב היו עם שחקן אחד ברמת NBA. למרות זאת, הם הדרים טים המקורית. משווים כל נבחרת אליהם ובצדק, בזכות הילה ספורטיבית שאולי אי אפשר לשחזר בעידן של היום.
דיונים ספורטיביים, בסופו של דבר, מוכרעים לא פחות על רגש מאשר על עובדות. במקרים בהם אין תשובה של ממש (כי אנחנו לא נראה את הקבוצות משחקות אחת מול השנייה) אנחנו נלמד יותר על השואל, או על העונה, מאשר על הקבוצות עצמן. עד כאן מה שהיה לי להגיד, ועכשיו אני רוצה לשמוע אתכן ואתכם, גולשות וגולשי אתר ערוץ הספורט. ענו >>>
הסגל: מג'יק ג'ונסון, ג'ון סטוקטון, מייקל ג'ורדן, קלייד דרקסלר, כריס מאלין, סקוטי פיפן, לארי בירד, כריסטיאן לייטנר, קארל מלון, צ'ארלס בארקלי פטריק יואינג, דיוויד רובינסון