ה' באייר תש"ח היה יום היווסדה של מדינת ישראל, יום שמח ומלא תקווה, אבל לא לספורט הארץ ישראלי, שבבת אחת הפך להיות "הספורט הישראלי" ואיבד את היכולת שלו להופיע בזירה הבינלאומית. מדינת ישראל חוגגת 70 שנות עצמאות, אבל הספורט הישראלי יחגוג את המאורע רק בעוד שלוש שנים, כי רק ב-1951 הוא הפך למקובל בחיק העמים.
בשלוש השנים האלה, שבין עצמאות מדינית לבין הכרה בינלאומית, ניסה הספורט לקבל צורה משלו, קברניטיו התעסקו בעיקר בענף כיפופי הידיים, והמדינה הביטה בקרבות האלה, והבינה שאם תמשיך לתת לתגרנים להמשיך במעשיהם, גם ב-1952 – שעת השין להופעה אולימפית ראשונה – לא תצעד משלחת ישראלית בטקס הפתיחה בהלסינקי, כפי שלא צעדה גם בקיץ 1948 בלונדון. שלוש השנים האלה הן שעיצבו את הספורט בישראל בכל שנותיה של המדינה, ומה שקרה בהן הותיר חותם עמוק עד היום.
סיום מלחמת העולם השנייה היה האיתות שהחיים חוזרים למסלולם, והספורט הבינלאומי התעורר מהתרדמה שאליה נקלע. היעד הראשון היה המשחקים האולימפיים בלונדון 1948. ההתרגשות העולמית לא פסחה על הספורט בארץ ישראל, שכבר מ-1934 השתייך לתנועה האולימפית תחת השם National Olympic Committee of Palestine, שהרי המנדט הבריטי היה על פלשתינה וההכרה הספורטיבית ניתנה לנציגי הספורט מתא השטח הזה.
סיפור ההכרה מפותל, והצורך במתן זכות השתתפות לכל תושבי המנדט נפתרה על ידי ראשי מכבי בארץ ישראל בכך שמינו סוחר ערבי מיפו, שהיה עלה התאנה והעניק את ההכרה. בתום מלחמת העולם השנייה הוועד המקומי התייחס רק לספורט היהודי, אפילו ששמו היה של כל שטח המנדט ותושביו.
הבעיה העיקרית של ראשי הספורט כלל לא היתה שאלת ערביי המנדט, אלא המאבק הגדול בין "מכבי" ל"הפועל", על הזכות לשלוח ספורטאים ללונדון. כבר ב-1946 החלו ראשי שני המחנות, שייצגו זרמים רעיוניים ובעיקר את האגו שלהם, להתנצח ולקבע את מוקדי הכוח האמיתיים של הספורט הישראלי – במסדרונות, בחדרים, באספות ופחות על המגרש ובאצטדיונים.
על מה הם רבו? על שליטה – על הזכות לשלוח ספורטאים למשחקים בלונדון, מי יקבע את המשלחת ומי יצעד בטקס הפתיחה. חוסר ההצלחה שלהם להגיע להסכמות, כפי שהגיעו אליהן בקיץ 46' בשאלת הרכב הנהלת ההתאחדות לכדורגל (חמישה חברי "מכבי", חמישה חברי "הפועל", נציג ל"בית"ר" ונציג ל"ברית פועלי ארץ-ישראל"), הביא לכך שהם פנו למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משרד החוץ של היישוב, כי רק עדינות של דיפלומטים יכולה היתה לגשר בין המתקוטטים.
כלפי חוץ התנהל הספורט הארץ-ישראלי כגוף מאורגן, אבל מאחורי המסכה הזו התנהל מאבק אימתני שהסתיר את העובדה שלא ממש היה כאן ספורט. משא ומתן מייגע התנהל ברוב שנת 1947, ובתווך גם הגיעה ההזמנה להופיע במשחקי החורף בסנט מוריץ ובמשחקי הקיץ בלונדון ב-1948 (ההזמנות נענו בחיוב, אם כי "המשלחת" לתחרויות החורף בשווייץ ביטלה בסופו של דבר את השתתפותה).
בסוף מארס 1948, כחודש וחצי לפני קום המדינה וארבעה חודשים לפני טקס הפתיחה בלונדון הקרח הובקע והושג הסכם, והכי טוב היה לא להחליט, אלא לקנות זמן ולדחות את הקץ. לפי ההסכם, שתוקפו שנה בלבד, הותר לספורטאים מארץ-ישראל להיפגש ולהרכיב יחד נבחרות לאומיות להופעה באירועים בינלאומיים. כדי לממש את ההסכם, הוקמה ועדת פיקוח עם מספר שווה של נציגים מ"מכבי" ו"הפועל" (זה חידוש ספורטיבי עולמי שהחל אז ונמשך עד עתה).
עוד לא יבש הדיו מההסכם הזמני, והביטאון הרשמי של התנועה האולימפית פרסם את שמות הוועדים האולימפיים הלאומיים שיגיעו ללונדון ואת הענפים אליהם הם מיועדים לשלוח ספורטאים (קריטריונים בינ"ל להופעה עוד לא היו). ארץ ישראל אמורה היתה לשלוח ספורטאים לתחרויות באתלטיקה קלה, כדורסל, אגרוף, סיף, כדורגל, הוקי שדה, קליעה ושחייה. את בעיית אי שיתופים של הערבים במשלחת הצליחו עסקני הספורט לדחות לדיון עם ראשי ספורט החובבים והוועד האולימפי הבינלאומי למועד אחרי המשחקים.
אבל אז קמה המדינה.
המאבק הפנימי על הזכות לקבוע את המשלחת ללונדון ולהופיע עם דגל ישראל במשחקי 1948 בלבל את הכוחות הנצים מהתמורה שקרתה עם הכרזתו של דוד בן גוריון.
הוויכוח שלהם היה על הנהגת הוועד האולימפי של פלשתינה, שהוא זה שהוזמן ללונדון, אבל הגוף הזה חדל מלהתקיים מבחינת הוועד האולימפי הבינלאומי עם כינונה של מדינת ישראל, ולכן שנת 1948 היא לא שנת התקומה של הספורט הישראלי, או שבעצם כן, כי ההתכתשויות, הקומבינות, הריבים וחוסר האמון שהיו עד שגם הספורט חגג עצמאות הם הבסיס הנוכחי למה שהחל אי אז בשנת 1948.
*****
ועוד משהו - היו גם הישגים ספורטיביים אמיתיים ב-67 שנות הספורט הישראלי, שהחלו כבר בהופעה הראשונה במשחקים האולימפיים ב-1952 ויימשכו בתקווה גם בטוקיו 2020.