חשבתי לכתוב תקציר של הפרק הקודם, אבל זה דבילי. עדיף שפשוט תקראו אותו אם עדיין לא קראתם, אחרת יהיה לכם קשה להבין.
בחמש וחצי פגשתי את מייקל, סקולסי וראיין לשיחת תיאום אחרונה. עברתי איתם על כל הפרטים כדי לוודא ששום דבר לא ישתבש, אבל כנראה שמרוב התלהבות דיברתי קצת חזק מדי והבנאדם הלא נכון שמע.
- "ידעתי, ידעתי שאתם מתכננים לברוח!"
- "אדי, אל תעשה שטויות"
- "אני חייב לספר לו, הוא יהיה כל כך מרוצה ממני"
- "אדי, אני מזהיר אותך"
הוא הסתובב וניסה לברוח אבל מייקל וראיין זינקו עליו והפילו אותו. הייתי חייב לקבל החלטה אז אמרתי להם לתקוע אותו בחדר ארונות צדדי כדי שלא ישמעו אותו צועק.
- "אתם לא יכולים לעשות לי את זה!!"
- "למה לא? זה ייתן לך קצת זמן לחשוב על איך גמד בגובה 1.69 מ' נוגח מעליך לשער בגמר הצ'מפיונס"
המהלך הבלתי צפוי הזה אילץ אותנו להוציא את התכנית לפועל מוקדם יותר ממה שרצינו. ביקשתי ממייקל להביא את היילי והתאומים לאוטו, סקולסי וראיין הלכו להביא את המשפחות שלהם ואני הלכתי למצוא את וויין. למזלי, הוא לא חיכה לאות ממני וכשהגעתי הבוס כבר היה עסוק לחלוטין בצעקות עליו ("הבנאדם נפצע כל יומיים! הוא לא מסוגל להחזיק מקום בהרכב ואפילו הפרה הסתומה הזאת שאתה מאורס לה מסוגלת להבין את זה").
אני אהיה כן – אפילו במשחקים הכי גדולים וחשובים שהשתתפתי בהם לא הרגשתי כזה אדרנלין. הכול עבד לפי התכנית; אף אחד לא שם לב שחמקתי דרך המטבח לחניון וכשהגעתי היילי והתאומים חיכו לי מחוץ למכונית.
- "אני לא מבינה למה אנחנו צריכים לעזוב כל כך..."
- "כנסי לאוטו!"
- "תפתח אותו ואני אכנס"
- "המפתחות אצלך, הם בתיק שנתתי לך"
- "איזה תיק?"
- "התיק עם התה" (הערת העורך: באנגלית – טי באג)
- "חיפשתי אותם, הם לא שם. הייתי בטוחה שהם נשארו אצלך"
חיפוש מהיר בתיק חשף את האמת המזוויעה – המפתחות כנראה נפלו לה בזמן הקטיף ועכשיו הם אי שם בגני התה. סקולסי צפצף לי בלחץ, כולם כבר היו בתוך המכוניות שלהם וחיכו רק לי. לא הייתה ברירה, רצתי חזרה והתפללתי שאף אחד לא יבחין בי. כשהגעתי לגנים, ריו היה שם ודיבר בטלפון תוך שהוא משחק עם זוג מפתחות שנראה לי מאוד מוכר. עשיתי מאמץ עליון להיראות רגוע.
- "היי, מצאת את המפתחות שלי"
- "אה, הם שלך? הם היו שם, בפינה"
- "כן, היילי הפילה אותם. תודה"
לקחתי אותם והסתובבתי ללכת, אבל הוא המשיך לדבר.
- "תגיד, חבר שלי מישראל צלצל אלי אתמול, אמר לי שאתה כותב איזה בלוג. זה נכון?"
- "כן, זה סתם משהו... לא מעניין בכלל... אף אחד לא קורא את זה"
- למה? הוא אומר שאתה ממש מוכשר ומצחיק"
- "לא.... אתה ידע איך זה. זה הכול עריכה" (הערת העורך: הוא מצטנע, זה הרוב עריכה)
- "על מה אתה כותב השבוע?"
- "עוד לא החלטתי. תקשיב, אני חייב לזוז, היילי לחוצה, אני רוצה להרגיע אותה שמצאתי את המפתחות"
ניסיתי לברוח חזרה לחניון אבל בזבוז הזמן עם ריו עלה לי ביוקר. כשעברתי דרך הבית הספקתי לראות את וויין בורח החוצה בבכי, אקט שבישר שדעתו של הבוס כבר לא מוסחת, וחמור יותר: שמצב הרוח שלו מסוכן. הטלפון צלצל. זה היה ראיין שלא הבין למה אנחנו מתעכבים. אמרתי לו שלנסות לצאת בלי עוד הסחת דעת זה מסוכן. הוא טען שיש לו פתרון אבל לפני שהספקתי להבין מה הוא הולך לעשות, הייתי חייב לנתק. הבוס ראה אותי וסימן לי להצטרף אליו.
מזג האוויר כבר היה קריר כשצעדנו יחד לכיוון האורוות, או שזה סתם היה הלחץ. בניגוד אליי, הבוס נראה פחות או יותר רגוע.
התיק עם התה (GETTYIMAGES)
- "22 שנה פלטץ'. אתה יודע מה זה? 22 שנה אני כבר עושה את זה"
- "כן..."
- "אתה יודע מה נותן לי את הכוח להמשיך? אתה יודע למה אני עדיין כאן?
- "הכסף"
- "האהבה"
- "כן, זה מה שהתכוונתי, האהבה"
- "אני רואה את כולכם כאן ביחד ואני מרגיש שאנחנו כמו משפחה. אני אולי צועק ומקלל, אבל אני אוהב אתכם כמו את הילדים שלי. אתה יודע את זה, נכון?"
- "כן...ברור..."
- "יופי, עכשיו בוא. אני רוצה שתראה את הסוס החדש שלי, לינקולן"
- זה ההוא שרץ שם? נראה יפה"
- "מה?!!!"
מישהו הוציא את כל הסוסים מהאורווה. הבוס רץ לשם תוך כדי צעקות ("לינק! מי שחרר אותך? לינק!") ואני ניצלתי את זה כדי לרוץ חזרה לבית. באורח נס, הצלחתי לחזור לחניון בלי שאף אחד ישים לב. יצאנו לדרך. שיירה של ארבע מכוניות כאשר אני בראש, מוביל. נשאר רק לעבור את השער, שאמור להיות פתוח, והכול יהיה בסדר. התכנית הגאונית שלי עבדה, נשארתי קר רוח גם כאשר הדברים השתבשו, סקופילד היה גאה בי. הייתי כל כך מבסוט מעצמי שכמעט לא שמתי לב לזה שהשער סגור. שוב ניצבתי בפני החלטה גורלית, אבל היה מאוחר מדי לסגת עכשיו. שאלתי את היילי אם התאומים חגורים והצמדתי את הרגל לגז. השער נפרץ תחת גלגלי הגי'פ האימתני שלי וכולנו יצאנו לחופשי. לרוע המזל, שני קילומטרים מאוחר יותר גיליתי שהפריצה הנועזת שלי עלתה לי בפנצ'ר וכך מצאתי את עצמי באמצע הכביש, ממתין לגרר בגלל שלא היה לי גלגל רזרבי.
היילי אמרה שאני מטורף וגירשה אותי מהאוטו. מייקל, סקולסי וראיין כבר נעלמו מזמן. טיילתי לצומת הקרובה, מצד שמאל חלפו שני סוסים שכנראה ניצלו את השער הפרוץ כדי לברוח ופתאום שמעתי צפצוף. הסתובבתי, זה היה גארי באוטו שלו. לא הבנתי איך זה יכול להיות.
- "מה אתה עושה כאן?"
- "הבוס אמר לכולם ללכת. מקרה חירום, הסוסים ברחו או משהו"
- "וואלה"
- "כן, איזה כיף. מזל שלא נתקענו שם כל הסופ"ש עוד פעם"
- "כן, מזל"
- "תגיד, יצא לך לראות את הסדרה שסיפרת לך עליה? נמלטים?"
- "כן, יצא לי"
- "נו, איך, לא סדרה גדולה?"
- "בסדר, לא נפלתי"
מי שחרר אותך, לינק? (GETTYIMAGES)