הסיפור שאינו נגמר: סוד ההצלחה של דנמרק

אם יש דבר אחד שקספר היולמנד לא רוצה שידבק בו, זה אמונה טפלה. במהלך המחצית השניה מול צ'כיה, המאמן של דנמרק הפתיע את הצופים באצטדיון בבאקו ומיליונים בטלוויזיה כאשר החליף את חולצת הפולו הלבנה שלו, איתה ניצחה הנבחרת את רוסיה ו-וויילס, בחולצה שחורה. דנמרק הובילה 0:2 לפני ההפסקה, ספגה שער אחד, נלחצה לאחור, ובסוף עשתה את זה ועלתה לחצי גמר יורו ראשון מאז 1992.

היולמנד הסביר לאחר המשחק שהוא החליף לחולצת 'המזל' לא בגלל העין הרע, אלא משום ששחקנים העירו לו שזה מבלבל אותם וכדי שלא ינסו למסור בטעות למאמן הלבוש בצבעי הנבחרת במקום לחבר לקבוצה. "אני לא מאמין באמונות טפלות, אבל החולצה הזאת הביאה לנו מזל, אז אולי אלבש אותה שוב בוומבלי, למרות הרצון שלי להלחם באותן אמונות. זה קצת מגוחך לדעתי".

אם נשים את העניין בצד, הרי שסיפור ההצלחה של דנמרק ביורו לא ממש קשור באמונות ומזלות. נכון הוא שהיולמנד לקח נבחרת שהיתה שקועה בטראומת כריסטיאן אריקסן, כמוה לא זוכר עולם הכדורגל בטורניר גדול,  ושם אותה במרחק שני משחקים בלבד מזכיה בטורניר אליפות אירופה. זאת להזכירכם, אחרי שהפסידה את שני המשחקים הראשונים, במה שהיה כמבוא לסיום עגום עבור נבחרת שהיתה יכולה לעשות יותר.

היולמנד היה כנראה צופה היום ביורו דרך מסך הטלוויזיה אם לא היה נדחה בשנה בעקבות מגפת הקורונה. החוזה של אדה האריירדה, הסתיים בקיץ הקודם, ובההתאחדות הדנית החליטו להעביר את המושכות למאמן נורדיאלנד ומיינץ לשעבר. כאן פחות או יותר מסתיים עניין המקריות שבהצלחה. בתוך מספר חודשים התחלף הכדורגל הפרגמטי של האריירדה, במשחק הרבה יותר מגוון והתקפי. היולמנד הוביל את דנמרק למאזן מושלם בפתיחת משחקי המוקדמות של המונדיאל (כולל ניצחון על ישראל) ואת ההרכב שפתח מול פינלנד ביורו, כבר תיכנן שבעה חודשים מראש.

העובדה שאריקסן, הכוכב הבלתי מעורער של הנבחרת, לא נמצא על הדשא, הובילה מטבע הדברים לחשש שהדנים לא יעמדו במעמסה המקצועית וכמובן המנטלית עקב סיפורו מעורר הצמרמורת. אחרי העליה לשלב הנוקאאוט, היולמנד סיפר כי האהבה שקיבל אריקסן מהקהל הדני נתנה לשחקנים שלו כנפיים, אבל אם להתייחס למה שבאמת קרה על הדשא בשלושת המשחקים האחרונים, הרי שהגדולה של המאמן עצמו והיכולת לשנות תוך כדי תנועה, היא שהובילה את דנמרק לאצטדיון וומבלי ולמשחק חצי הגמר מול אנגליה.

הפרשנים אולי יצביעו על כך שהיולמנד החליט לשנות ולעבור לקו של שלושה בלמים, כאשר הכוח העיקרי של הנבחרת, המגנים - דניאל ואס ולאחר מכן סטרוגר לארסן, וכמובן יואקים מיילה המעולה - עברו לשמש כשחקני כנף תוקפים לכל דבר ועניין. לא בטוח בהכרח שזו הטקטיקה שהכריעה את רוסיה, ווילס וצ'כיה, שכן בשני המשחקים הראשונים דנמרק בעטה 43 פעמים לשער וכבשה רק פעם אחת. ההמשך ידוע, 10 שערים בשלושת המשחקים האחרונים. מה שבטוח הוא שהלחץ השתחרר והניצחונות הגיעו בעיקר בשל דבקות בפילוסופית משחק של לחץ גבוה, קריאת טעויות היריב והתבססות על מגוון תבניות התקפה.

בטורניר ארוך מסוג זה, אחרי עונת קורונה מתישה במיוחד, הסוד של מאמן נבחרת הוא לדעת כיצד לשלב את השחקנים המחליפים שלו במארג הקבוצתי. מיקל דסגור הצעיר נכנס לנעליים גדולות כאשר 'החליף' למעשה את אריקסן במשחק ההפסד לבלגיה, ולמרות התוצאה הראה ניצוצות. לאחר מכן הבקיע שער מרהיב מול רוסיה שהפך אותו לשחקן הראשון יליד המאה ה-21 שכובש ביורו. יאניק וסטגור הענק הוצב במרכז ההגנה לצד סימון קר ואנדרס כריסטיאנסן ועשה עבודה שקטה. סטרוגר לארסן בישל במשחק האחרון מול צ'כיה וקספר דולברג בעל הפנים המבוישות הרשית שלוש פעמים אחרי הפציעה של יוסף פולסן.

דנמרק מצליחה לרגש את צופה הכדורגל הניטרלי בכמה דרכים. השערים שלה הגיעו ממצבים נייחים, במתפרצות, בבעיטות מרחוק או בהנעת כדור מסודרת. הכל מהכל. העובדה שאין לה אף סקורר מוכח בסגל - לא מרטין בריתוויט, פולסן, דמסגור או אפילו דולברג (6 שערים בכל העונה שעברה בליגה הצרפתית) - רק מחזקת את הטענה שהיולמנד מצליח להפיק מהנבחרת שלו הרבה יותר ממה שרבים חשבו. לדנים יש אומנם 19 שחקנים מהליגות הגדולות באירופה, אבל כוכבים של ממש קשה למצוא פה. מדובר בחבורה מגובשת שהשלם במקרה הזה, גדול מסך חלקיו.

הדנים אוהבים להשוות בין דור 2021 לנבחרת של 1992, זו שקטפה את אליפות אירופה, לאחר שלא היתה אמורה להשתתף בו וזכתה מההפקר בעקבות הוצאת יוגוסלביה, היתה שרויה במלחמה, מהתחרות. הנבחרת ההיא של ריצ'רד מולר נילסן, עליו השלום, נבנתה ללא הכוכב הכי גדול שלה - מיכאל לאודרופ - שהסתכסך עם המאמן לפני הטורניר. היא נשענה על בריאן לאודרופ ובשער פטר שמייכל, אביו של קספר, שוער הנבחרת בהווה. גם אז שררה בנבחרת טרגדיה של קים וילפורד, שנאלץ לנטוש את מחנה הנבחרת ולשהות לצד ביתו החולה. הוא חזר והבקיע שער בגמר בגטבורג. אפילו עשו על זה סרט שובר קופות בדנמרק.

הזמנים כמובן השתנו. הנבחרת של 92 היתה זקוקה לשלושה ניצחונות בלבד (מ-5 משחקים) כדי לזכות בתואר האירופי. לנבחרת של היולמנד יש עוד לפחות 180 דקות של כדורגל, כדי להדהים את היבשת. אלופי אירופה דאז השכילו לנצח את הולנד (אלופת אירופה הקודמת) בפנדלים ואת גרמניה (אלופת העולם) בדרך לתהילה. דנמרק של היום עדיין לא נתקלה ביריבה חזקה בשלב הנוקאאוט, ואנגליה תהיה למעשה אומדן הכוח האמיתי הראשון, אם ניקח בחשבון שהפסד לבלגיה בשלב הבתים לא שינה את גורל הנבחרת. בכל מקרה, עבור ההיסטוריונים כבר לא כל כך משנה מה יקרה בטורניר הזה, כבר כעת ניתן לקבוע שדנמרק עקפה את הנבחרות הגדולות האחרות של מונדיאל 1986 (דניש דיינמייט) וזו של מונדיאל 1998.

בתחילת השבוע, בתקשורת הדנית דיווחו על חגיגות אדירות, כאשר השחקנים נחתו בנמל התעופה בקופנהגן. אוהדים שרו שירים ורקדו ברחובות, משאיות ענק עצרו וצפרו כאות סולידריות לגיבורים באדום-לבן, דגלי דנמרק הוצבו בחלונות הבתים כאילו הקורונה הסתיימה. מבחינת הקפטן סימון קר יש כרגע מטרות חדשות: "השלמנו את המשימה המקורית והיא הגעה לחצי הגמר. אבל אשקר אם אגיד שזה מספיק לנו. אנחנו רוצים ללכת עד הסוף ולזכות בגביע". הבלם האהוב של דנמרק כנראה לא חושש מעין הרע.