מקרל יונג ועד סרט האנימציה "הקול בראש", יש מקום מיוחד לזכרונות ליבה. זכרונות ילדות או זכרונות מרגעים חשובים במיוחד שנתפסים אצלנו והופכים למרכזיים בעת פיתוח האישיות או התודעה שלנו, מה שיונג הגדיר כמעין "תת מודע קולקטיבי". בתחילת הכתבה הזאת אבקש ממכם, קוראים וקוראות יקרים, להסתכל פנימה ולחפש את זיכרון הליבה הראשון שלכם שקשור לנבחרת אנגליה בכדורגל.
הזיכרון הראשון של כותב שורות אלה מתחיל במונדיאל 2006, כשסטיבן ג'רארד עלה לדשא בחולצה מספר 4. לצידו היו פרנק למפארד, דיוויד בקהאם וג'ו קול, בנבחרת שבמשך שעתיים התקשתה להחזיק בכדור ובעטה ארבע פעמים בלבד למסגרת של ריקרדו. פורטוגל הדיחה אותה בסופו של דבר בפנדלים. הדור הזה של ג'רארד, למפארד, בקהאם ופול סקולס, שפרש מהנבחרת קודם לכן בגיל 30, לא זכה בכלום.
18 שנה לאחר מכן, ורגע לפני המשחק השלישי שלה בשלב הבתים, זה מרגיש כאילו אנגליה היא אותה אנגליה. ג'רארד ולמפארד מחפשים את עצמם כמאמנים, בקהאם בעלים של קבוצה ב-MLS ועל הקווים נמצא גארת' סאות'גייט ולא סוון גוראן אריקסון, אך זהו אותו סיפור. ג'וד בלינגהאם, פיל פודן, בוקאיו סאקה, טרנט אלכסנדר-ארנולד, קול פאלמר ואנתוני גורדון בנבחרת אחת. אותה נבחרת שייצרה פחות שערים צפויים מ-22 נבחרות אחרות בשני מחזורי הפתיחה ביורו. ההגנה אולי בסדר, אבל ההתקפה נראית רע למרות כל הכישרון הזה. יכול להיות שזה יתיישר מול סלובניה הצנועה, אבל אנגליה בהחלט ציפתה ליותר. בטח כשכל השחקנים האלה נכנסים לשנות השיא שלהם.
פודן לא מוצא את עצמו (getty)
בדד באגף
הנבחרת של סאות'גייט מורכבת משלושה כוכבים. הראשון הוא ג'וד בלינגהאם מריאל מדריד, השני הוא הארי קיין מבאיירן מינכן, השלישי הוא פיל פודן ממנצ'סטר סיטי. שלושתם כנראה היו השחקנים הטובים ביותר בקבוצותיהם העונה, כאשר ריאל הדיחה את שתי האחרות בדרך לזכייה בליגת האלופות. בלינגהאם היה טוב במשחק הראשון, קיין כבש במשחק השני. פודן נעלם.
אחד השחקנים הטובים בעולם בעט פעם אחת בלבד למסגרת עד עכשיו ביורו ומסר מסירת מפתח אחת, כשבשני המקרים לא היה מדובר באיום של ממש. הוא פותח כקיצוני שמאלי, אחרי שנה של 19 שערים ושמונה בישולים בסיטי. שנה בה פתח לפרקים במקום קווין דה בריינה, נראה נהדר, ובנבחרת הולך לאיבוד באגף. ססק פברגאס, קשר יצירתי שהצליח להשתלב לצד מנהלי משחק אחרים בספרד הגדולה של צ'אבי ואינייסטה, אמר ש"פודן צריך להיות עצמו. לא לחכות להוראות מהמאמן". ריו פרדיננד אמר ש"שפת הגוף שלו מראה שהוא צריך לקבל את הכדור או שהוא ישתגע. הוא מרשה למישהו אחר להיות דומיננטי בנבחרת".
פודן מנסה לחתוך לאמצע, ונתקל בהגנות צפופות שמצליחות לשתק את האנגלים. הגרדיאן השווה אותו לג'ון בארנס, שחקן אנגלי מוכשר שיפול בין הכיסאות בגלל שיש יותר מדי מספרי 1 על המגרש. הוא מתקשה לנוע מהאגף למרכז, וכדורגל הנבחרות הפיזי וחסר התיאום לא עושה לו טוב. לא מן הנמנע שהוא ירד לספסל בסופו של דבר, כשהאנגלים כבר השוו בין השילוב שלו ושל בלינגהאם לזה של ג'רארד-למפארד. כאילו השניים דורכים אחד על השני, ולא בטוח בכלל שפודן יפתח גם מול הסלובנים.
אותו סיפור, פחות או יותר, רלוונטי גם במקרה של סאקה (אפס בעיטות למסגרת ו-2 מסירות מפתח ביורו, 16 שערים ו-9 בישולים העונה), זה של ג'ארוד בואן שממעט לשחק אחרי עונה טובה בארסנל או של קול פאלמר ואנתוני גורדון. השניים עם 31 שערים ו-21 בישולים משותפים העונה בליגה האנגלית ואפס דקות ביורו. כולם שחקנים שהובילו קבוצות בצורה טובה, אך הם מתקשים להשתלב זה לצד זה בנבחרת.
טרנט. משחק בעמדה זרה לו (getty)
החוליה החסרה במרכז
לכן, בהתחשב בכל הכישרון הזה, אנגליה מאכזבת במיוחד. המאמן גארת' סאות'גייט ספג ביקורת לאחר ה-1:1 מול דנמרק, משחק בו קבוצתו התקשתה במרכז השדה, ואמר ש"אין לנו מחליף טבעי לקלווין פיליפס". גארי ליניקר אמר שהוא "משפיל" את שחקני אנגליה, אבל הוא לא לגמרי טעה. אין לאנגליה קלווין פיליפס, קשר שכל תפקידו הוא למלא חורים ולהיות החולייה המקשרת בין ההגנה ודקלן רייס לבין ההתקפה. במונדיאל האחרון עשה זאת ג'ורדן הנדרסון שפתח ב-4:3:3 לצד רייס ובלינגהאם (בזמן שסאקה, קיין ופודן בהתקפה), בזמן שביורו זה אכן היה פיליפס.
סאות'גייט ניסה את טרנט אלכסנדר-ארנולד, המגן הימני של ליברפול, בתפקיד. במשך שנים נטען שאלכסנדר-ארנולד יהיה יותר טוב בתור קשר, מה שעשוי להיות נכון אחרי מחנה אימונים והכנה של עונה שלמה, אבל לא כפתרון זמני עם הלחץ של היורו. הוא הוחלף בדקה ה-70 מול סרביה ובדקה ה-54 מול הדנים, בשני המקרים האנגלי הראשון שיורד מהמגרש, ולא השלים דריבל מוצלח אחד.
אלכסנדר-ארנולד, אחד היוצרים המרכזיים של ליברפול, לא רגיל להיות "הדבק" הזה. הוא רגיל להיות שחקן שמניע את ההתקפה וכזה שמחפים עליו. קונור גלאגר שעלה פעמיים מהספסל גם לא ביורו יוצא דופן, מה שיכול להוביל להפתעות כמו קובי מאיינו (שהושמץ על יכולתו במשחקי ההכנה) או אדם וורטון מקריסטל פאלאס, שחקן שעשה עבודה נפלאה בפרמייר ליג אחרי שהגיע אליה באמצע העונה. וורטון, הזימון המפתיע ביותר לנבחרת, יכול להיות הפתרון בעמדה מספר 8.
וורטון לא כוכב. הוא שחקן טוב מאוד, כזה שרשם 4.8 שחזורי כדור וניצח ב-54% מהקרבות בעונה הראשונה שלו בפרמייר ליג, אבל שחקן שממעט ליצור מצבים בעצמו. הוא לא צריך, הוא פשוט צריך לחפות על השאר. להיות עוגן בהגנה לצד דקלאן רייס (שיכול לתרום גם בהתקפה), להגיע ראשון לכל תאקל ולהיות השחקן שדוחף את כל הכוכבים מסביבו. קובי מאיינו, שעשה משהו דומה ביונייטד השנה, יכול להיות פתרון לא רע בסגנון דומה. השחקן השישי בקישור ובהתקפה שדוחף את כולם קדימה.
עדיין יכול לתקן, סאותגייט (getty)
אז מה אפשר לעשות?
כל פרשן, כך נראה, עם דעה שונה בקשר לאנגליה. אלן שירר אמר שהארי קיין משחק עמוק מדי וצריך להיות בעמדה התקפית יותר, פול סקולס הציע שאלכסנדר-ארנולד ישחק כמגן שמאלי, וכל שחקן עבר מגיע עם שני הסנט שלו. יכול להיות שסאות'גייט יעשה מספר שינויים בהרכב.
היתרון של אנגליה על כמעט כל נבחרת אחרת, אולי מלבד צרפת, הוא הכישרון. אין נבחרות שיכולות לשחק עם אלכסנדר-ארנולד, פודן, סאקה, קיין ובלינגהאם ביחד בזמן שקול פאלמר, אנתוני גורדון ואולי ווטקינס על הספסל. השאלה היא איך מחברים ביניהם.
הגישה של סקולס, שבעצמו היה קורבן לחוסר התיאום הזה ופרש מנבחרת אנגליה אחרי חלטורה לא מוצלחת כקשר שמאלי ביורו, עשויה להיות חלק מהפתרון. האנגלים פותחים כרגע עם קיראן טריפייר כמגן השמאלי ב-4:3:3, כך שהסבתו של אלכסנדר-ארנולד לעמדת המגן עשויה להיות שדרוג. קייל ווקר, מארק גוהיי וג'ון סטונס יכולים לתפקד כשלישיית בלמים כשהאנגלים עם הכדור, במה שיצור מעין 3:5:2 או 3:2:3:1. השאלה היא מי נכנס לקישור במקומו. במשחקים גדולים יכול להיות שנראה את קונור גלאגר או מאיינו, כשאני באופן אישי הייתי מעדיף את אדם וורטון, אבל האפשרות המעניינת יותר היא פודן.
מצב בו פודן מתפקד כמספר 10 ובלינגהאם "מוסב" למספר 8 יכול להגדיל את העול ההגנתי על בלינגהאם מצד אחד, אבל לאפשר לו ולאלכסנדר-ארנולד להצטרף מהקו השני ובכך להוסיף עוד מימד לאנגליה. בלינגהאם אולי שחקן הקו השני הטוב בעולם, וברגע שפודן עובר לאמצע הוא מקבל את החופש לנהל את המשחק ועשה זאת בצורה יותר טובה מג'וד, לפחות בחצי השנה האחרון של העונה. בהתחשב בכך שאנגליה אמורה להחזיק את הכדור אצלה מול כמעט כל יריבה, בלינגהאם יכול להתמקד יותר בתפקיד הזה ופחות בפן הפיזי, בטח כשמאחוריו בפועל שלושה בלמים.
קול פאלמר יכול לשחק כשחקן כנף, אך הוא פחות טוב בתפקיד הזה באופן משמעותי מפודן ועשוי להיות יעיל יותר כחילוף ראשון במצב בו ההתקפה נתקעת. אני הייתי בוחר דווקא באנתוני גורדון. גורדון, אחד השחקנים הטובים ביותר שרוב חובבי הכדורגל לא מכירים, סיים את העונה עם 11 שערים ו-10 בישולים מכנף שמאל, עמדתו הטבעית (בשונה מפאלמר או פודן). הוא שחקן מהיר שיודע להניע את הכדור ולא מפחד לבעוט מרחוק, כך שהוא יכול להוסיף עוד מימד, ומספיק חכם כדי להתמצא בשטחים סגורים וליצור יתרון של חצי צעד על יריביו.
בכך, למעשה, אנגליה משחקת עם 6 שחקנים שיכולים ליצור, אבל שניים מתוכם משחקים עמוק יותר ומעסיקים את ההגנה, כאשר הם גם איום בפני עצמם וגם מקלים על החיים של האחרים. סאקה וגורדון מספיק מהירים בשביל לנוע קדימה ולשחק גם לפני קיין, והוא צריך להיות יותר מעורב בהנעת הכדור גם כן. על הנייר, קשה לעצור את הנבחרת הזאת. לפי אותו נייר, יש לציין, אנגליה כבר הייתה אמורה לזכות במונדיאל או יורו.
אגב, מאוד יכול להיות שהמאמן שיחבר ביניהם הוא לא גארת' סאות'גייט. המאמן רמז שזה הטורניר האחרון שלו, ויכול להיות שגם אנגליה עצמה צריכה שינוי. האנגלים מחזיקים בליגת הכדורגל הטובה בעולם, אך לא ראו מאמן אנגלי זוכה באליפות בעידן הפרמייר ליג, כשאלכס פרגוסון הסקוטי לא נחשב. יש מאמן אחד שיושב בבית, הצליח לזכות באליפות ולהיות מרחק נגיעה מכמה נוספות בעידן הכסף האינסופי של מנצ'סטר סיטי ומוציא 140% מהקבוצות שלו. אולי הפתרון לכל סימני השאלה שהעלנו כאן, 58 שנה אחרי הזכייה היחידה שלהם בתואר, יהיה בכלל יורגן קלופ.