טורניר העתודה מביא לנו אוהדי הספורט בכלל והכדורסל בפרט גאווה גדולה והרגשת התעלות מעבר להצלחות המקצועיות. שוב הוכח כי אנו בצמרת אירגון מופעי הספורט ואפילו נקודה חשובה למחשבה: בכל משחקי הכדור בליגות השונות באים למאבקים ולמלחמות, ולאו דוקא למפגש ספורטיבי. העימותים גולשים מידי פעם הרבה מעבר לספורט ולפתע אנו רואים כי אפשר אחרת.
כיף גדול להגיע להיכל, וכנראה גם לחזות בו מהבית בטלויזיה ולראות ספורט בלבד במיטבו. ״מלחמות״ לא חסרות, אבל הם על כל כדור וכדור ולא על החלטות שופטים או כנגד היריב. לחיצות ידיים וחיבוק בין יריבים לאחר מאבק בלתי מתפשר על כל כדור - הם ביסוד הספורט וגורמים לנו הצופים לחזות במה שכל כך אהוב עלינו, כדורסל נטו. עד כדי כך האוירה ספורטיבית וידידותית שאפילו ההמנון של המדינות השונות וההמנון שלנו במיוחד בתקופת בחירות - נשמע אחרת.
איזה כיף להתעסק רק בספורט ולמשחקים עצמם: 16 מדינות, אותו כדורסל אבל עם סגנונות אחרים. התנהלות שונה בהתאם למסורת המדינות ומאבקים יום אחרי יום שגורמים לתנודות גדולות גם אצל אריות היבשת. שלוש נבחרות שתמיד נמצאות בשלבים הגבוהים (סרביה, איטליה ויוון) נפלו למשחקי הדירוג התחתון ונאבקות על הזכות להישאר בדרג א - מה שמעצים עוד יותר את ההישג שלנו.
אפשר להיות אופטימיים (עודד קרני)
זה עוד לא הזמן לסכם את הטורניר אבל העובדות כבר ברורות. אליפות שלישית ברציפות שאנו בטופ האירופאי לנוער בכדורסל. זה כבר לא הישג מיקרי, זאת עובדה שקורה משהו טוב אצל שחקנינו הצעירים ולכל הנוגעים בדבר מטעם איגוד הכדורסל מגיע הרבה הרבה יותר ממילה טובה ומפרגנת. נקווה שדור הכדורסלנים המצליחים ימשך גם בשנים הקרובות.
לגבי הנבחרת הנוכחית: בעבר ידענו כי אנו סובלים מנחיתות בגובה, אבל גם ובעיקר בחוזק הגופני - ולפתע אנו אפילו ראש לאריות. זה לא רק הנצחונות, זו גם הדרך: הביצוע, היכולת להתרומם תוך כדי המשחק כאשר אנו בפיגור או בדקות חולשה. להמשיך להגן וללחוץ גם שעייפים, להקים מהספסל שחקנים שגם אם הם לא בשיאם הם נותנים מלחמה וחוטפים עוד כדור או מוסרים שוב אסיסט. זו היכולת ללחוץ שוב ושוב עד שהיריב מאבד את הדרך והפריצה קדימה לא מאפשרת לו יותר להתאושש.
כדורסל הוא משחק קבוצתי ביותר ובנבחרת הזו מנצחת הקבוצה. במובן הזה כמובן שמגיע הקרדיט לאריאל בית הלחמי והצוות שלו. דני אבדיה וים מדר הם המובילים ובעלי היכולת של כוכבים, אבל המשחק לא בנוי עליהם בלבד. גם אם המאמן מקפיד שאחד מהם יהיה תמיד על המגרש.
קרדיט גדול לבית הלחמי (עודד קרני)
במשחק שלשום נגד מונטנגרו, אבדיה היה פושר אבל תרם חלקו בגגות, באסיסטים ובעיקר לא נכנס בכוח למשחק כדי לקלוע. מדר התעלה על עצמו ונועם אביבי, עמית זיס, רז אדם ויאיר קרביץ תרמו המון ובגדול. נגד ליטא מדר סבל מיום בינוני, אבל נלחם בהגנה, הוביל הכדורים בהתקפה - ולפתע בלטו עידן אלבר, אדם, זיס ויותם חנוכי ואפילו קרביץ שלא היה במיטבו בהתקפה, אך שמר היטב וביצע את המוטל עליו.
ניצחנו את ליטא הגדולה, מדינה שבה הכדורסל הוא דת, ולא רק שניצחנו אותם, אלא הבסנו אותם. הם קלעו טוב מאיתנו לשלוש ושלטו באחוזים מקו העונשין, אז מה בעצם גרם לנו לחגוג בסיום? 30 אסיסטים שלנו מול 13 של הליטאים, שוויון בריבאונד, 4 חסימות של דני אבדיה ועוד 15 חטיפות קבוצתיות שנגרמו כלחץ על מובילי הכדור שלהם. הפכנו אותם לסלים קלים במשחק מעבר מהיר. בקיצור המפתח היה הגנה, הגנה ועוד פעם הגנה.
וכאן המחשבה המטרידה. כיצד אין יותר ויותר משחקנים כאלו בליגת העל שלנו? מדוע אנו זקוקים לרכבת אוירית של מתאזרחים ושחקני רכש? מדוע לא יקבלו הצעירים הללו את המפתח לליגה יותר ישראלית - יותר מהנה, ויותר הזדהות של הקהל שיהנה מטובי בנינו ולא יאלץ לחכות ולראות אותם רק בקיץ בטורנירי פיב"א?
עם האוכל בא התאבון. מקומנו בין ארבע הגדולות מובטח, אבל עם החומר המקצועי ובעיקר עם החומר האנושי בנבחרת חייבים לקוות ליותר. צרפת היריבה הבא שלנו הינה מעצמה בהוצאת שחקני נוער ל-NBA. מדובר על נבחרת ששומרת היטב, חזקה ואתלטית.
אני שומר על אופטימיות ומאמין שמנוחת יום שישי תביא שוב את האנרגיות הרצויות וישראל תפגין את הקבוצתיות שבה ותנצל לטובה את הכוח הנפשי, יחד עם עוצמות גופניות ומלחמה בהגנה שיפיגו את כל המתחים מהמעמד. כל זאת יחד עם חוכמת משחק ובעידוד הקהל ואווירה הנהדרת, נעשה עוד צעד קטן גדול לעבר השמירה על הגביע. שיהיה בהצלחה.
נבחרת לוחצת (עודד קרני)